הדפסהשמעון הוא תושב שכונת "סגולה", בעיר רעננה. לפני שנה פרש לגמלאות מעבודתו כאב-בית בבית הספר "שילה". בבית הספר היה ידוע שמעון כאיש חביב, שלמרות הקפדתו על סדר וניקיון בכיתות ובפרוזדורים, היה חיוך נסוך על פניו תמיד, והערתו לתלמיד על סדר או ניקיון היתה מלווה באמירת "בבקשה", ולאחריה- "תודה" .
כמו לכל עובד, הגיע גם זמנו של שמעון למנוחה של ממש מעבודתו הקשה, ובתום שלושים שנה בתפקידו, יצא לגמלאות. לקראת פרישתו, השתתף שמעון בכנס שארגנה עירית רעננה לעובדי העיריה העומדים לפרוש. בכנס זה שמעו העובדים על זכויותיהם השונות וגם על הצעות לעיסוק בשעות הפנאי. מכל ההצעות, נגעה ללבו של שמעון ההצעה להתנדב ב"בית לוינשטיין". הרבה תכניות לתקופת הפנסיה החדשה בה לא יעבוד, לא היו לו, אך דבר אחד כן היה ברור לו: הוא יגביר את הביקורים ב"בית לינשטיין". "בית לוינשטיין" הוא בית חולים שיקומי, שמיוחד לנפגעי תאונות דרכים או חיילים שנפצעו פציעות שונות המצריכות שיקום ממושך. את בית החולים הכיר שמעון עקב אשפוזו של חברו הטוב דורון במשך חמשה חודשים. דורון נפצע בתאונת דרכים. מידי שבוע נהג שמעון לבקרו, להיות איתו, לשוחח ולעזור במה שהוא מבקש. בחודשים האלה היתה לשמעון הזדמנות להכיר חולים נוספים ששכבו באותה מחלקה לתקופות שונות של אשפוז. החיוך של שמעון שבה את ליבם של החולים במחלקה, ואך טבעי היה שתתפתח ידידות גם בינם לבינו. הצרכים של החולים היו לא רק טיפוליים, אלא, בעיקר- יחס, התעניינות במצבם, ואם אפשר, גם שיחה יותר ארוכה שמבטאת שיתוף. ישנם כאלה שקרוביהם גרים בקצה הארץ והביקורים שלהם לא תכופים, ושמעון, ביקר אותם יותר מאחרים במחלקה, ובכך צמצם מעט את הגעגועים שלהם לביקורי קרוביהם.
תכנית ביקורים קבועה
בינתיים, השתחרר חברו דורון מבית החולים במצב טוב, אך שמעון המשיך לבקר בבית החולים. מאחר ויצא לגמלאות, מצא שמעון פנאי במהלך השבע לבקר יותר בבית החולים. הביקורים התכופים גיבשו אצלו החלטה שהוא יכניס את הביקורים לחלק בלתי נפרד מתכנית הפעילות השבועית שלו כגמלאי. כדי שתרומתו לבית החולים תהיה יותר יעילה ביקש שמעון להיפגש עם רכז ההתנדבות בבית החולים. בפגישה פתח רכז המתנדבים בהבעת תודה על פעילותו בבית החולים של שמעון עד כה. בהמשך, הציע לשמעון מספר הצעות ושמעון בחר בביקורים אצל נפגעי תאונות דרכים, לא עלינו.
מה גרם לבנו של שמעון לא לרכב על אופנוע?
במהלך השבועות הראשונים לביקוריו באגף השיקום לנפגעי תאונות, התפתח קשר מיוחד בין שמעון לדני, רוכב אופנוע שנמצא בתהליך שיקומי בשתי רגליו, לאחר תאונה קשה שעבר. שמעון שמע מדני על שלוש שנים של רכיבה זהירה באופנוע, עד שקרתה לו התאונה הקשה. למרות שהוא נהנה מרכיבה על אופנוע, אמר דני בסיום שיחתו עם שמעון, "לא הייתי מתחיל היום לרכב על אופנוע. חברים שלי שבאים לבקר אותי ורק חושבים על אופנוע, אני שולל להם מיד את הרעיון".
שמעון הלך עם הדברים האלה הביתה וסיפר זאת למשפחתו כמו שהוא רגיל לספר על חוויותיו מפצועים אחרים שפגש. בנו בן השבע עשרה, שקיבל לאחרונה רישיון רכיבה על אופנוע, החליט שהוא רוצה לשמוע בעצמו את רוכב האופנוע הפצוע. בביקור הקרוב הפגיש שמעון את בנו עם הפצוע, חברו של שמעון. השניים שוחחו במשך שעה ארוכה ובסוף השתכנע הבן שלא לקנות אופנוע ואף לא לרכב כלל על אופנוע.
תעודת המתנדב הוותיק לשמעון
שמעון המשיך בביקוריו הסדירים בבית לוינשטיין עוד עשר שנים. בכל שנה נוהג רכז המתנדבים להעניק תעודת הוקרה למתנדב שבלט בהתנדבותו. שמעון, היה זה שזכה השנה לתעודת ההוקרה על 10 שנות התנדבות ללא העדריות רבות. לערב זה הוזמן גם מנהל בית החולים והוא זה שהעניק לו את התעודה במעמד הצוות הרפואי של בית החולים. לערב מיוחד זה הגיעו, כמובן, גם בני משפחתו של שמעון ששמעו מ"גוף ראשון" על אביהם המיוחד. בדברי התודה על קבלת התעודה, הוסיף שמעון ואמר כי ביהדות יש ערך גדול לחסד בכלל ולחסד של אמת בפרט. החסד שעושים עם המשתקמים הוא חסד של אמת, כי אף אחד לא חושב שהוא יפגוש בעתיד את המטופל ויזכה לחסד או לכל טובה ממנו.
הלוואי ולא נצטרך לגמול חסד לחולים, אלא לראותם בריאים ועומדים איתן על רגליהם.
שאלות דיון
- מה היה מיוחד בהתנדבות של שמעון ב"בית לוינשטיין"?
- איך הגיע שמעון להתקשרות כל כך ארוכה עם בית החולים?
- מה "חסד של אמת" לפי הסברו של שמעון?
- האם גם לכם יש סיפור על מסירות לעשיית חסד או על "חסד של אמת"?