הארץ לה'

האדם נברא עם כוחות רבים שנועדו לקיומו הכללי. הקיום הבסיסי של האדם הוא חומרי. בריאות טובה כוללת מקום מגורים, פרנסה ועוד. את מקום מגוריו שואף האדם לרכוש, כדי להבטיח לעצמו מגורים לאורך זמן, ובכלל – תחושת בטחון. כך הא הפרט וכך הוא הכלל. עם יציב הוא עם שיש לו מולדת, ארץ בה הוא חי ומפתח את כל מרכיבי החיים שלו: חברה, תרבות, לאום ועוד. את ארצו משיג העם או בכיבוש או בקבלת עצמאות מהמדינה שהיה תחת שלטונה. הכרזת מדינה על עצמאותה, משמעה אי תלות בגוף זר, אלא מציאות של בעלות מלאה על האדמה עליה יושב העם. פרשת "בהר" מלמדת שעם ישראל קיבל מה' את ארץ ישראל, אך עם התניה שלא יחוש אף פעם בעלות מלאה על הארץ, אלא סוג של אירוח לטווח מהבעלים – ה' – בארצו: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא, כ"ה:כ"ג)

למאמר המלא וסיפור ילדים על המידה "הארץ לה' "

חרות לעבדים

טבעו של אדם הוא לשאוף לחיים עצמאיים, לנהל את חייו בעצמו, בכוחותיו, ליהנות מיגיע כפיו. שאיפה זו, לא כל אדם מצליח לממש אותה. בעידן הקדום היתה נפוצה תופעה של עבדות. מי שלא יכל לחיות בכוחות עצמו היה מוכר עצמו לעבד. ביהדות מצומצמת לשני מקרים: מי שגנב ואין בידו להשיב את האבדה ומי שמכר עצמו מפאת מצוקה כלכלית. עבד עברי יוצא לחופשי בשנה השביעית לעבדותו. ואם רצה להישאר לעבוד, הוא נרצע וממשיך לעבוד, אך לא לעולם.  פרשת "בהר" מלמדת שגם עבד נרצע, חייב האדון להוציאו לחירות בשנת היובל ואינו רשאי להעבידו עוד.

למאמר המלא וסיפורי ילדים על המידה "חרות לעבדים"

אמונה בפרנסה

האדם נברא עם כוחות רבים המאפשרים לו לקיים את עצמו. עם התפתחותו עומד הוא על דעתו, רוכש מקצוע ודואג לפרנסתו. בעידן הקדום, רוב האנשים בעולם התפרנסו מחקלאות. כל אדם ישב על חלקת אדמה, עיבד אותה והפיק ממנה יבול לפרנסתו. עבודת האדמה תלויה גם, ובעיקר, במטר השמים, ב"גורם חיצוני". גם אם עיבד החקלאי את אדמתו על פי כל הכללים הדרושים, עדיין מצפה הוא לגשם שישקה את האדמה ויגדל את מה שזרע ושתל. כדי לזכור שה' מנהיג העולם, הוא הממטיר גשם ומזין את האדמה, חייבה התורה לשבות מעבודת האדמה בשנת השמיטה. אז, עלולה להתעורר שאלת קיום פשוטה: "וְכִי תֹאמְרוּ: מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת,  הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ?" (ויקרא, כ"ה:כ'). על כך משיבה התורה מייד: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. (ויקרא, כ"ה: כ"א). כלומר, עם ישראל יקבל "שיעור באמונה בפרנסה".

הצדקה המעולה

חברה מתוקנת היא זו שדואגת לשכבות החלשות, מקימה ארגוני צדקה וחסד לתמיכה בהם וכדומה. אך,  צריך לזכור שעזרה זו היא זמנית, עד שהנזקקים "יעמדו על רגלם" ויפרנסו את עצמם בכוחות עצמם, ללא תמיכה חיצונית. בהלכות צדקה ישנן דרגות ברמת החשיבות של כל פעולת צדקה. פרשת "בהר" מלמדת שהדרגה המעולה שבמצוות צדקה היא הסיוע לנזקק בכלכלת עצמו, כלומר לדאוג לו להשגת מקצוע, או לתת לו הלוואה כספית לפתיחת עסק וכדומה, כך שבבא הזמן יתנתק מהתלות באחרים ויפרנס את עצמו מהכנסתו האישית.

חידת המידות

ילדים יקרים, שימו לב.

בחידה שלפניכם רמוזה אחת מארבע המידות שבפרשה. עליכם למצוא איזוהי. בהצלחה.

"אבא, אני רואה שפיטרו אותך מהעבודה…"

"אל דאגה בני, תמיד ידעתי לומר תודה,

כי המפרנס האמתי הוא בורא עולם,

הוא זן בכל יום את כל העולם"