בחירה חופשית

טבעי לכל אדם להרגיש חופשי להחליט בכל דבר. זוהי תחושה בריאה ונכונה, פרט לתחומים מסויימים בחיים, בהם לא היה רוצה להחליט בעצמו, למשל בעניינים רפואיים. הוא יהיה מעוניין לקבל ייעוץ רפואי לפני ביצוע משהו מכריע במה שקשור לבריאותו. פרשת "נצבים" מלמדת אותנו שדוקא הנושא העיקרי והחשוב ביותר בחיי האדם נתון לבחירתו- תוכן חייו. בידו להחליט אם לעשות טוב או רע, אם לקבל הוראות מנחות לדרך חיים טובה, או לסמוך על חיפוש והתנסות עצמית בעולם הרחב, בשיטות/תורות שונות המציעות מתכונים מיוחדים לחיים טובים. דבר אחד עליו לזכור, כי עליו לשאת בתוצאות החיפוש, לטב ולמוטב.

למאמר המלא וסיפור ילדים על המידה "בחירה חופשית".

ערבות הדדית

כל אדם אוהב את עצמו. ובכל זאת קיימת תכונה טבעית בבני אדם- לתת. לתת לכל מי שרק אפשר וצריך, כמובן, בגבולות האפשרויות של הנותן. זהו ביטוי של קשר כלשהו עם הזולת. פרשת "נצבים" מלמדת אותנו שבישראל קיימת ערבות הדדית בין איש לרעהו, קשר עמוק יותר ומחייב. כל אחד מחוייב להיות מודע לברית הזאת, ולנהוג על פיה. לערבות זו יש משמעות מעשית ורוחנית. המשמעות המעשית היא בדאגה לטובת האחר במובנים שונים. המשמעות הרוחנית היא בתחושת אחריות גבוהה לכל מצווה או, חלילה, עברה שאדם עושה. ערבות הדדית משמעה שמעשה חסד אחד של יהודי בקצה העולם משפיע לטובה על כל היהודים. ולהיפך- עברה שאדם עושה יש לה השפעה על העושה עצמו ועל כל היהודים בעולם.

למאמר המלא וסיפור ילדים על המידה "ערבות הדדית".

חובת ההתבוננות

ישנה נטייה אצל הרבה מבני האדם להתנהלות שטחית בהרבה מענייני היום-יום. זה אולי נותן להם תחושת סיפוק של חיסכון בזמן ובמאמצים, אך בטווח ארוך יגלו רדידות בחייהם. כל עוד שלא נגרם נזק משמעותי כתוצאה מהתנהלות שטחית זו, יוכלו לשאת בתוצאות. פרשת "נצבים" מלמדת שבגלות, שהיא העונש הקשה ביותר שניתן לעם ישראל על חטאיו, יתעורר רגש חרטה בחלק מהעם. הוא יתחיל להתבונן במה שעובר על העם כבר שנים רבות ויחקור את הסיבות שהביאוהו לכך. התורה מבטיחה שהתבוננות זו תביא את העם למסקנות נכונות, להבנה שיש לתקן תפישות עולם שגויות ולהביא לאיכות חיים של ממש, שבסופה ישוב העם לארצו.

שאננות יתר

נעים לכל אחד לחיות בתנאים טובים ומשופרים, שהרי כך גם אמרו חז"ל: "דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם". כל עוד הדברים מתנהלים בשיקול דעת ובאיזון, ללא פגיעה באף אחד, אין בכך בעיה, הם אף מומלצים ברוב המקרים. פרשת "נצבים" מזהירה ממצב בו אדם מגיע להרגל, שכמעט אין ממנו חזרה, בו הוא שקוע בנהנתנות שלילית, בתחילה במינון נמוך, אך עד מהרה התדרדר האיש, נכנס לשאננות יתר, והמשיך ליהנות מאותם עינוגים, בלי להירתע מכך שהם אסורים. בהמשך, הוא אף מצא "הצדקה" להתנהגותו: "אני בשרירות לבי אלך", כאומר: "אני בעלים על עצמי ואחליט מה טוב לי". כמובן, אדם זה לא נוהג באחריות וסופו לא יהיה טוב.