פרשת מסעי: הודאה לבורא

אהבת הבורא את בריותיו, מתבטאת, בין היתר, באימון הרב שיש לו בהם. בשל כך ממשיך הוא להעניק להם כל טוב, אף שאולי לא כל אחד היה ראוי לכל זה, על פי מעשיו. פרשת "מסעי" מלמדת שצריך להודות לה' על השגרה הטובה, על היום-יום, ולא לשקוע בהרגל המטעה לחשוב כאילו "כך צריך להיות ולא יתכן אחרת". מי שמתבונן ולו מעט ב"מכונה המשוכללת ביותר בעולם" הלא הוא גוף האדם, משתאה לנוכח תפקודו התקין והמלא חכמה.

הודאה לבורא בפרשת השבוע

בני ישראל יצאו ממצרים אל המדבר הגדול והנורא. במדבר, ה' דאג לכל רווחתם של האנשים, הנשים והטף. לא חסר להם דבר. בנוסף, הציל אותם מכל נזק של בעל חיים מצוי. בחומש "דברים" מצווה התורה את בני ישראל לזכור את הנסים האלה, וכך הם הפסוקים שם:

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱ'לֹהֶיךָ, זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר…. הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ,  לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ, לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" (דברים, ח:ב-טז)

פרשת "מסעי" מביאה את רשימת 42 המסעות שעשו בני ישראל במדבר, במטרה להזכיר לעם את הנסים הרבים להם זכה לאורך השנים, וחובת הכרת הטוב לבורא העולם המנהיגו כל הזמן ומספק לו כל צרכיו.

תקופת המדבר ומשמעותה

עם ישראל עבד במצרים 210 שנים עבדות קשה ביותר. בימים ההם נחשבה מצרים למעצמה. המדינה כולה היתה כבית כלא – "בית עבדים" (שמות, יג:ג). תקופה כה ארוכה וקשה זו גרמה לעם ישראל, כמעט, לאיבוד הזהות הישראלית. ב"רגע האחרון", נשלח משה רבנו אל פרעה לדרוש ממנו "שלח עמי ויעבדוני"(שמות, ז:טז). רק לאחר עשר מכות קשות ביותר שפגעו בכל מצרם פגיעות בנפש וברכוש, בכלכלה וברוח, רק לאחר מכן הסכים וציווה פרעה על משה והעם לקום ולצאת. העם יצא אמנם לחרות גדולה בכל המובנים, אך הדרך לעיצובו כעם בריא היתה ארוכה וקשה. תקופת המדבר היתה רבת נסיונות – "וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי"(במדבר, יד:כב). הנסיונות של העם נבעו מהקושי להסתגל למצב החדש. ה' המנהיג את העם ראה בנסיונות אלה את הדרך לעצב את אישיות העם ואף סוג של יצירה מחדש – "עם זו יצרתי לי"(ישעיה, מג:כא). הכלי המרכזי לעיצוב העם הוא קבלת התורה בהר סיני.

הנסיונות היו אמנם קשים ביותר וגבו מחיר כבד בנפשות, אך זו היתה הדרך לעצב את העם ולהפכו מעבדי מצרים לעבדי ה'. המשמעות של התקופה היתה הפיכת העם מעבדים לבני חורין של ממש, עם שיש לו חזון להגיע לארץ משלו ולהקים בה חיי תרבות ייחודיים-יהודיים – "ממלכת כוהנים וגוי קדוש"(שמות, יט:ו).

הודאה לבורא על עונשים?

היחסים בין ה' לעם ישראל נמשלו ליחסים שבין אב לבנו כמו שכתוב: "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ,  כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה' אֱ'לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ "(דברים, ח: ה). אהבת האב  לבנו מחייבת אותו לחנכו ולא רק להרעיף עליו חיבוקים ופרסים. החינוך מלווה לא פעם בענישה כואבת ואף צורבת, במטרה לעצב את אישיותו. עם ישראל היה זקוק גם לעונשים כדי לעצב את אותו כעם בריא. חובתנו להודות לבורא היא גם על הענישה החינוכית, כחובת הבן להודות לאביו על הענשתו בעת הצורך. זהו הביטוי המופיע בפסוק הנזכר לעיל: לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ, לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" (דברים, ח: טז)

אזהרה מייחוס ההצלחה לעצמנו

אותו ילד שהתחנך על ברכי אביו, גדל והיה לאיש, המצליח לבצע משימות בכוחות עצמו, וכבר אינו תלוי באביו, מהווה עבורנו משל למצב בו עלולים אנו לזקוף לזכותנו את ההצלחות בתחומי החיים השונים, כי "התבגרנו" מזמן, ואיננו תלויים עוד בחסדי שמים, חלילה. בורא העולם הצופה את העתיד הזה מזהיר אותנו בתורה:

" כִּי ה' אֱ'לֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה:  אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.  אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ.  אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת.  וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ'לֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ'לֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ.  וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה.  וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ'לֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.  הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ.  הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ:  לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ, לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ.  וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.  וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ'לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל:  לְמַעַן הָקִים אֶת http://www.mechon-mamre.org/i/t/t0508.htmבְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה"(דברים, ח:ז-יז)

ישנה אימרה מעניינת המסבירה ששמו של עם ישראל – "יהודים", נגזר מהמילה הודיה, כלומר השם נטמע בעם ישראל כסימן להודיה התמידית של יהודי לה' על הטובה שהוא גומל עמו מהשכמתו לבוקר חדש בהחזרת נשמתו לגופו, ועד שובו למנוחת הלילה, ומלידתו ועד החזרת נשמתו לבורא עולם לאחר "מאה ועשרים".

שנזכה להודות תמיד!

סיפור ילדים: הודאה לבורא

הסיפור הוא על שתי בנות שנפצעו קשה בתאונת דרכים וסבלו מכאבים קשים. אך, עם הזמן, הבינו איזה נס גדול קרה להן, שניצלו חייהן. בביקור בכיתת הלימוד שלהן בבית הספר, הביעו בפני חברותיהן והמורה את תודתן לבורא.

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com