פרשת מצורע: חוקיות בטומאה

המושגים "טומאה ו"טהרה" במשמעותם המקורית כבר לא ידועים כל כך, לפחות לא בצבור הרחב.  משמעותם המקורית היתה מוכרת וידועה בזמן שבית המקדש היה קיים. מאז שחרב בעוונותינו הרבים, איננו פוגשים מושגים אלה בחיי היום-יום, אלא במקורותינו. בכל זאת יש חשיבות לעיין בהם מדי פעם, כדי לעמוד על המימד הרוחני של חיי אבותינו אז, ועל משמעותו לחיינו אנו כיום. פרשות "תזריע – מצורע" עוסקות בטומאת הצרעת, הבאה לאדם על חטא לשון הרע, ובדרכי הטהרה ממנה. ישנו פירוט רב בפרשות אלה לסוגי הנגעים המטמאים ולדרכי טהרת המצורע. אחת הנקודות המעניינות בנושא היא שהתורה קובעת חוקיות לטומאה ולטהרה. כלומר, ישנם חוקים ברורים בעניין הופעת נגע צרעת ועל המצורע לנהוג על פיהם בדיוק. קביעת חוקיות זו מופיעה בסיום פריסת נושא הצרעת בפרשת "מצורע", כסיכום לכל הנושא,  וכך הוא לשון התורה:

"זֹאת הַתּוֹרָה, לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת, וְלַנָּתֶק. וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד, וְלַבָּיִת. וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת, וְלַבֶּהָרֶת. לְהוֹרֹת, בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר; זֹאת תּוֹרַת, הַצָּרָעַת. " (ויקרא י"ד, נ"ד-נ"ז)

"טומאה ו"טהרה" כביטויים מושאלים

כאמור, משמעותם המקורית של המושגים האלה, לא קיימת כיום, ברוב תחומי החיים של הפרט והכלל (פרט לתחום אישות – "בינו לבינה"), אך הלשון העברית לא "מחקה" אותם מהשימוש היום-יומי והם נשמעים בשפתנו לעתים במשמעות מושאלת: "טומאה" או "טמא" – בדרך כלל כביטוי לעגני למשהו דחוי, ואילו "טהרה", או "טהור" ככינוי למצב בו אדם מגיע לרוממות רוחנית מיוחדת. אם נתבונן בדבר, נראה שאין זה מקרי. ההשאלה אינה רחוקה מהמשמעות המקורית, כי הטמא בזמן בית המקדש היה אכן דחוי לפי שעה, כל עוד לא נטהר, ואילו הטהור, אכן נחשב גם אז, וביותר, לדמות רוחנית מוערכת. הכוהנים בעבודתם הקדושה והטהורה היו חייבים לשמור על כללי טהרה מיוחדים ואם קרה שכוהן נטמא, עליו היה להיטהר בהקדם ורק אחר כך מותר היה לו לשוב ולעבוד בבית המקדש.

טומאת צרעת – טומאה ייחודית

אין זה המקום לפרט את סוגי הטומאה שנהגו בזמן בית המקדש. בכל אופן, המשותף להן היה שהן תוצאה ממעשה פיזי, ממשי. חורגת היא מכל אלה טומאת צרעת, כי היא באה על דיבור, פעולה רוחנית, לא ממשית. בכך מתייחדת טומאה זו מכל יתר הטומאות. בנוסף לכך, או כתוצאה מכך, גם כל פרטי ההגדרות של הטומאה: היכן היא עלולה להופיע בגוף וברכושו של האדם, וכן, בהמשך – דרכי הטהרה של המצורע והצרעת בכלל,  ייחודיים הם. בהקשר זה כדאי להביא כאן את דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת צרעת  (פרק ט"ז:י"ג-י"ד):

"הַצָּרַעַת הוּא שֵׁם הָאָמוּר בְּשֻׁתָּפוּת, כּוֹלֵל עִנְיָנִים הַרְבֵּה שְׁאֵין דּוֹמִין זֶה לְזֶה:  שֶׁהֲרֵי לֹבֶן עוֹר הָאָדָם, קָרוּי צָרַעַת; וּנְפִילַת מִקְצַת שְׂעַר הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן, קָרוּי צָרַעַת; וְשִׁנּוּי עֵין הַבְּגָדִים אוֹ הַבָּתִּים, קָרוּי צָרַעַת.  וְזֶה הַשִּׁנּוּי הָאָמוּר בַּבְּגָדִים וּבַבָּתִּים שֶׁקָּרְאָה אוֹתוֹ תּוֹרָה צָרַעַת בְּשֻׁתָּפוּת הַשֵּׁם, אֵינוּ מִמִּנְהָגוֹ שֶׁלָּעוֹלָם, אֵלָא אוֹת וּפֶלֶא הָיָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּדֵי לְהַזְהִירָן מִלְּשׁוֹן הָרַע. שֶׁהַמְּסַפֵּר בִּלְשׁוֹן הָרַע, מִשְׁתַּנּוֹת קִירוֹת בֵּיתוֹ.  אִם חָזַר בּוֹ, יִטְהַר הַבַּיִת; וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁהֻתַּץ הַבַּיִת–מִשְׁתַּנִּין כְּלֵי הָעוֹר שֶׁבְּבֵיתוֹ, שְׁהוּא יוֹשֵׁב וְשׁוֹכֵב עֲלֵיהֶן.  אִם חָזַר בּוֹ, יִטְהֲרוּ; וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ, מִשְׁתַּנִּין הַבְּגָדִים שֶׁעָלָיו.  אִם חָזַר בּוֹ, יִטְהֲרוּ; וְאִם עָמַד בְּרִשְׁעוֹ עַד שֶׁיִּשָּׂרְפוּ,  מִשְׁתַּנֶּה עוֹרוֹ וְיִצְטָרַע, וְיִהְיֶה מֻבְדָּל וּמְפֻרְסָם לְבַדּוֹ, עַד שֶׁלֹּא יִתְעַסַּק בְּשִׂיחַת רְשָׁעִים, שְׁהִיא הַלֵּיצוּת וּלְשׁוֹן הָרַע.

כלומר, התורה ייחסה חומרה רבה לחטא "לשון הרע" הגורם נזק חברתי גדול, לכן ה' מזהיר את האדם בהדרגה, על ידי הסימנים ההדרגתיים: תחילה מופיעה צרעת בקירות ביתו, אם לא שב – מופיעה צרעת בבגדו, אם לא שב – בגופו, ואז הוא חייב לצאת מחוץ ליישוב, להיבדל מהחברה היומיומית הטבעית שלו, ורק כשהנגע נעלם, הוא רשאי לחזור ליישוב לאחר ביצוע סדר טהרה מיוחד.

כללי רפואה רוחנית

כשם שכללי הרפואה הרגילה וסודותיה ידועים למי שלמדו היטב את המבנה האנטומי של האדם, מצד אחד, ואת דרכי ריפויו, מצד שני, כך בתחום הרוחני. בורא האדם היודע את מבנה הנפש של האדם, ואת דרכי הטיפול בתחלואיה, קבע בתורתו שמי שחלה בחולי לשון הרע, רפואתו היא נגע צרעת, שיביא אותו להרחקה מהחברה, כשם שהוא גרם להרחקת המסופר מהחברה. זהו בעצם הכלל "מידה כנגד מידה". בדרך זו יש סיכוי, ולפחות, יש ציפייה שהחוטא יתבונן במה שעשה וישוב מחטאו. וכך מתוארת בתורה התנהגותו של המצורע בימי טומאתו:

"וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא, יִקְרָא.  כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא טָמֵא הוּא.  בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ". (ויקרא י"ג, מ"ה-מ"ו)

איך נמנעים מחטא לשון הרע בימינו?

שאלה חשובה היא זו. אכן, צריכת עיתונים והיצמדות לאמצעי תקשורת לסוגיהם מביאים את האדם לחטוא בחטא חמור זה. ההצעה הפשוטה היא להימנע מצריכת מידע זה באופן גורף, אלא להסתפק בידיעות קצרות המושמעות בסופי מהדורות החדשות וכדומה. מידע חשוב למאזין, יגיע אליו במוקדם או במאוחר באחד מאמצעי התקשורת המצויים לרוב בימינו, כך שאין חשש שיפסיד מידע חיוני. הנזק האישי והחברתי הנגרם מריבוי לשון הרע הוא כה חמור, כך שחובה ציבורית היא להימנע מצריכת מידע מיותר, רכילותי, שלרוב הוא גם מגמתי.

היכן פוגשים ילדינו ערך זה

בטבעם של ילדים היא הסקרנות. הם מבקשים לדעת, להכיר, כל דבר שנקרה בדרכם, וגם להבין תגובה של הורה על מעשה מסוים שעשו, וכדומה.  זוהי בהחלט תכונה חיובית, זוהי גם זכותם. אך חשוב שהילד יתחנך לקבל גם דברים שאינו מבין אותם בגילו. אם יפתחו ההורים אימון בינם לילדיהם, יאמינו הילדים להוריהם ויבטחו בהם שתגובתם על התנהגות ילדיהם במקרים כאלה ואחרים, גם אם אינה מובנת, נכונה היא. בכלל אימון זה הוא הנכונות של הילדים להימנע מלהקיש דבר לדבר, תגובה לתגובה ולדרוש מההורה להגיב על מעשה מסוים כתגובתו בעבר על מעשה דומה. להורים יש כללי התנהגות ועל פיהם הם מגיבים ופועלים. זוהי חוקיות מסוימת שעל הילדים לאמץ עם הזמן.

סיפור ילדים: חוקיות בטומאה

הסיפור הוא על  תלמידים שהחליטו לקיים מסיבת הוקרה למורה שלימד אותם שנתיים, אלא שהיה ליקוי בהתארגנות שלהם. חבר בוועד הכיתה יזם להתכנס ולקבוע כללי התנהלות. הדבר שיפר את המצב מאד והמסיבה יצאה לדרך בזכות זה.

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com