פרשת שלח: "טובה הארץ מאד מאד"

תקופתנו מאופיינת, בין השאר, בהשפעה רבה של התרבות המערבית על אורחות חיינו. אחד הביטויים החזקים להשפעתה הוא מקומו של השכל כמכריע בהחלטות שלנו בהתלבטויות שונות, וכן בהערכה של כל דבר חדש הנקרה בדרכנו: עניינים רוחניים, דמויות שונות, אירועים שונים ועוד. פרשת "שלח" מלמדת אותנו שיש אמת הרבה יותר גדולה מעבר להבנה השכלית שלנו.

ארץ ישראל נראית בעיני הבשר שלנו ככל הארצות: ארץ הרים וגבעות, נחלי מים ובקעות, נופים ומעיינות ועוד מאפיינים הגלויים לעיניים וליתר חושינו. יש בה גם אוצרות טבע מיוחדים וממצאים ארכיאולוגיים שנחשפו במרוצת השנים. כל זה מהווה "תעודת זהות" לארצנו החמודה והיקרה. בפרשתנו מסופר על שנים-עשר המרגלים ששלח משה לרגל את הארץ לקראת משימת הכיבוש. המרגלים חזרו לאחר ארבעים יום ותארו בפני משה ועם ישראל את אשר ראו. הם שבחו את ארץ ישראל בפירותיה היפים ואף הביאו איתם דוגמאות. וכך נאמר בתשובתם:

"וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה, וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ.  וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ."

אך, בהמשך דבריהם התיחסו לנושא הבטחוני וכך אמרו:

"אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן."

ובהמשך, אמרו דברים יותר ברורים:

"וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ (עם כלב) אָמְרוּ, לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם  כִּי חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ"

דברים אלה נאמרו על ידי עשרה מתוך שנים עשר המרגלים, ואילו יהושע וכלב שהיו גם כן במשלחת התנגדו לתיאור הפחדני שלהם וכך אמרו:

"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ."

כלומר, כלב ויהושע בטאו תחושת בטחון הגוברת על תחושת הפחד.

מהו מקור ההבדל הגדול בין ההערכות? וכי יהושע וכלב לא ראו את הערים הבצורות ואת הענקים ואת כל מה שמתארים חבריהם?

התשובה נמצאת בדברי המרגלים עצמם:

"וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם"

כשראו העשרה את הענקים התמלאו באופן טבעי ב"פחד מוות". אם נדייק בפסוק נראה שהדימוי לחגבים התחיל אצל המרגלים עצמם, ורק אחר כך בעיני הענקים. כלומר, תחושת הפחד שבאה מתוך ראייה שכלית פשוטה השתלטה עליהם לגמרי. לעומתם בטאו כלב ויהושע תחושת בטחון גדולה המתגברת על הפחד.

אם נעיין בדברים נוספים שאמרו עשרת המרגלים נבין עוד את מקור הפחד:

"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת"

תחושת הפחד שלהם הביאה אותם להתבטאות קשה ביחס לארץ. הם אמרו עליה דברים לא טובים. לדבריהם אין לנסות להיכנס לארץ כי סכנת מוות אורבת למי שיעשה זאת. בהמשך מתארת התורה בתיאור קשה את התוצאה של ההפחדה: העם בכה במשך הלילה, ניסה למרוד ולשוב למצרים, ואף רצו לרגום את יהושע וכלב באבנים!

לעומתם, בטאו יהושע וכלב תחושת בטחון גדולה. לשמע דברי הנאצה של חבריהם, קרעו יהושע וכלב את בגדיהם, בטוי של אבל וצער כבד. הם ניסו לחזק את העם בדברים הנובעים מתפישתם האמונית בכל השליחות וכך אמרו:

"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  הָאָרֶץ, אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ, מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ:  אֶרֶץ, אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ, אַל תִּירָאֻם."

מהו ההבדל העקרוני בין שתי הגישות, של העשרה ושל השניים?

עימות בין ההתיחסויות של שתי הקבוצות לסיכויי ההצלחה במשימה, מביא אותנו למסקנה שההבדל ביניהם הוא מידת האמונה בה' המנהיג והמוביל את עם ישראל ממצרים לארץ ישראל. יהושע וכלב מאמינים מאד ביכולת ה' להכניע את עמי כנען כי "חפץ בנו ה'…וה' איתנו (לכן) אל תיראום", ואילו העשרה מוגדרים כמורדים בה'.

הגדרה זו מופיעה בהתיחסותו של ה' לדברי העשרה ולהשפעתם על העם:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד אָנָה, לֹא יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ."

לסיכום, שנים עשר מרגלים טובים ומכובדים יצאו לרגל את הארץ. הם חזרו ודווחו למשה את מה שראו, אך בדבריהם התחלקו לשתי קבוצות. עשרה דווחו דברים טובים על פירות הארץ, אך הוסיפו פרשנות צבאית שגרמה להפלת מורך בעם עד לבכי של כל העם. ואילו שניים, יהושע וכלב, התנגדו לפרשנות זו, ובטאו בטחון מלא בה', ביכולתו להכניע את עמי כנען. ההבדל בין הקבוצות נבע מההבדל בעומק האמונה של כל קבוצה בה'. עשרת המרגלים גרמו לעונש קשה ביותר: כל הדור ההוא, מבן עשרים ועד ששים, מתו במדבר. זה היה העונש החמור ביותר שנענשו בני ישראל במדבר!

דברי כלב הקצרים והחדים אל מול דברי ההפחדה "המנומקים" של עשרת המרגלים הפכו במרוצת הדורות לפתגם השגור בפי כל נאמני ארץ ישראל מאז ועד היום:

"עָלֹה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. טובה הארץ מאד מאד"

היכן פוגשים ילדינו ערך זה

חיים אנו בארצנו הקטנטונת, אך החמודה והיפה! לעתים מסתננת תחושת פחד לנוכח אירועי טרור או הכרזות פוליטיות שונות. חשוב לחזק בקרב הילדים את החוסן הפנימי ואת האמת הטמונה בלב בתמונת ארץ קטנה לעם גדול מאז ולדורות.

סיפורי ילדים: "טובה הארץ מאד מאד"

הסיפור הראשון הוא על ילד שהוריו יצאו לשליחות ושם ביטא געגועים לארץ.

הסיפור השני הוא על דרך מיוחדת שמצאה מורה להאהיב את הארץ על תלמידיה.