Share

הסיפור שייך למאמר פרשת ויחי : חסד של אמת. מומלץ לקרוא את המאמר לפני שמקריאים לילדים את הסיפור.

בבית הספר "דביר" מתקיימת פעילות חברתית מיוחדת במשך כל השנה. בימי שלישי בשבוע, יוצאים תלמידי כתות ה'-ו' בשעה האחרונה ללימודים להתנדבות בקהילה. תלמידי כתות ה' מגיעים לבתי קשישים ועוזרים בארגון הבית, לפי בקשת אותו קשיש, ואילו תלמידי כתות ו' עורכים קניות לקשישים לפי רשימות שהתקבלו במזכירות בית הספר וגם מביאים לבתיהם את המצרכים.

ערן הוא תלמיד בכתה ו'. הוא משתתף בקביעות בפעילות כיתתו מידי שבוע ושמח בה. לאחר כשלושה חדשים של פעילות זו, התפתח קשר ידידותי בינו לבין אחד הקשישים, "סבא נפתלי" , כפי שנהגו לקרוא לו. נפתלי העריך מאד את הפעילות בכלל ואת ערן בפרט. הקשר ביניהם היה כה קרוב שנפתלי הרגיש חפשי לספר לערן את קורות חייו, חיי הילדות המעניינים שעברו עליו בארץ הולדתו, פולין, ועל העליה שלו לארץ עם משפחתו. בארץ עבד נפתלי כאב בית בבית ספר, וזכורות לו עדיין חוויות שלו עם תלמידים שעשו מבצעי ניקיון יסודיים או גינות ירק שטיפחו.

ערן מוסיף שעת התנדבות

הידידות הזאת בין השניים הולידה יוזמה חדשה אצל ערן. יום אחד ניגש להוריו וביקש שבימי שלישי כשהוא וחבריו מביאים לקשישים הביתה את המצרכים הוא יתעכב לשעה נוספת אצל נפתלי. מה עוד יש לך לעשות אצלו אחרי שעת ההתנדבות?  שאלו הוריו של ערן, והוא השיב שבמשך שלושת החדשים הוא למד להכיר לא רק את "סבא נפתלי", אלא גם את הדירה הקטנה בה הוא גר בבדידות, והחליט ששעה נוספת הוא יתנדב להיות אתו, "סתם כך", לכל מה שירצה ממנו נפתלי. יום אחד, בסיימו את שעת ההתנדבות אצל "סבא נפתלי", פגש ערן את תמיר, חברו לכיתה. שאל תמיר את ערן: "האם אתה מקבל תשלום ממישהו על השעה הנוספת שאתה עושה אצל "סבא נפתלי"?. "מה פתאום?!", השיב ערן, "אני נעלב לשמע שאלה זו. מה, האם אסור לעשות חסד סתם כך, כשאתה מרגיש צורך?" האמת היא, השיב תמיר, ששאלתי בשביל להשיב. כלומר, ודאי שאינך מקבל תמורה כספית ולא תמורה אחרת על מעשה החסד. אנחנו מכירים אותך היטב ויודעים כמה אוהב חסד אתה, אבל רציתי רק שתדע שהחסד שאתה עושה הוא מיוחד. הוא נקרא "חסד של אמת". כי אתה לא מצפה לתמורה בעשיית החסד.

ערן מקים ארגון חסד

ההתנדבות של תלמידי כיתות ה'-ו' הסתיימה עם סיום שנת הלימודים, והתלמיד היחיד שלא הפסיק היה ערן. במשך חופשת הקיץ הגיע ערן לביתו של "סבא נפתלי" מידי שבוע ועזר לו, בהתאם ליכולתו, בכל מה שביקש. בשנה הבאה עבר ערן ללמוד בחטיבת ביניים המרוחקת מהשכונה, בה התנדב עד כה. ערן גדל והגיע לתיכון. במשך כל השנים הללו סיפר ערן לחבריו על "סבא נפתלי", כמה מעניין היה לשוחח אתו וכו'. בבית הספר התיכון, בכיתה י"א,  גילה ערן את נועם, עוד תלמיד שעזר רבות לקשישים. הוא שוחח רבות עם נועם על פעילותו עם קשישים, והדבר עורר בערן רצון להקים ארגון חסד שידאג לרווחתם של הקשישים, בנוסף לארגונים הרשמיים השונים הקיימים כבר. ברעיון הזה התחיל לשתף עוד ועוד נערים בני גילו, חלקם התנדב בעבר עם קשישים וחלקם לא, והמשותף לכולם היה ההסכמה לשתף פעולה עם רעיון הקמת ארגון חסד לקשישים.

בפגישה ראשונה של כל השותפים לרעיון, נבחרו נציגים לקבוצה זו שיביאו את דבר כל החברים בפני הרשויות המקומיות. ערן ונועם היו בין הנבחרים. בדברי הברכה להצלחת הארגון אמר ערן: "אני שמח על מספר המתנדבים הגדול שהצטרף ליוזמתנו להקים ארגון חסד לקשישים. אני חושב שאכן זהו חסד של אמת, כי איננו מצפים לתמורה מהקשישים וודאי לא ממי שלא שותף לרעיון- מהציבור הרחב. בכל זאת מה מניע אותנו? מה דוחף אותנו להקדיש זמן ומאמצים רבים להגשמת הרעיון? פשוט מאד: זהו ביטוי להכרת הטוב של החברה בכלל לדור הקשישים שבנה ב"עשר אצבעותיו" את המדינה בתחומים שונים של החיים. גם הם לא עשו זאת רק תמורת השכר הקטן שקיבלו, אלא טובת הכלל הניעה אותם, הקמת מדינת ישראל! הלוואי שנזכה תמיד לגמול חסד של אמת, ללא ציפיה תמורה, גם כלפי אנשים צעירים".

שאלות דיון

  1. מה היתה פעילותו יוצאת הדופן של ערן בהתנדבות של כיתתו?
  2. מדוע כינה תמיר את החסד שרגיל היה ערן לעשות בשם "חסד של אמת"?
  3. מדוע, לדעתכם, נקראת "חברה קדישא" בשם "גמילות חסד של אמת"?
  4. האם גם אתם מכירים מישהו שגומל חסד ללא כוונה לקבל תמורה?

קרדיט תמונות: קשיש- Marta Maksimovic