Share

הסיפור שייך למאמר פרשת יתרו: כיבוד אב ואם. מומלץ לקרוא את המאמר לפני שמקריאים לילדים את הסיפור.

ביום חמישי בערב, הוזמנו דני ואמו לערב ההוקרה הלאומי לפצועי צה"ל. עופר, אביו של דני, נפצע קשה במלחמת "צוק איתן" ומאז הוא שוכב על מיטת חוליו ומטופל בבי"ח לוינשטיין שברעננה.

דני לומד בכיתה ו' ולאחרונה היה מעורב בדיון בין חבריו בנושא יחסי הורים-ילדים.

"אני מצטער, אבל אבא שלי לא מרשה לי לצאת מהבית לאחר השעה 20.00" טען יוסי.

"האמת היא שאצלנו בבית – חופשי, מתי שרוצים יוצאים, רק צריך להודיע להורים מתי חושבים לחזור", אמר לעומתו אבי.

"אצלנו, אם חזרת שעה לאחר הזמן שהודעת, אתה צריך להסביר מה קרה, היכן בדיוק היית ועוד כל מיני פרטים.." הוסיף רועי.

"תסלחו לי, אבל אתם מדברים שטויות. לכולכם יש ברוך השם אבא בבית, בריא, שאתם זוכים לראות אותו כל יום. עד כאן. מכאן ואילך, בכלל לא משנה מה קורה. אם אבא שלי היה בריא, הייתי מוותר על הכל, ואפילו לא לצאת בכלל בערבים". הכריע בדבריו הקשים דני.

כשהגיע הפרסום הראשון של המתנ"ס על מועד ערב זה, ניגש דני לאמו בהצעה שהיא כמעט החלטה: "הייתי רוצה לספר לכולם על אבא".

"כל הכבוד דני", אמרה אמו, "צריך לבדוק עם המתנ"ס אם זה מתאים, משתלב בתכנית שלהם".

"אין בעיה מצדנו", אמרה מנהלת האירועים של המתנ"ס, "זה בהחלט מתאים, נשמח גם ללוות את דני במשימה היפה שלו".

לקראת ערב זה פנה דני לכל חבריו, גם מי שלא השתתפו באותו דיון, להגיע למתנ"ס ולשמוע את סיפורו על אבא עופר. המתנ"ס היה מלא בתושבי הישוב שבאו להוקיר את פצועי צה"ל בכל המערכות. נשמעו סיפורי גבורה מדהימים על מספר חיילים ותורו של דני הגיע.

"אני מתרגש לעמוד כאן מול קהל גדול וחשוב. אבל אני רוצה לספר לכם על אבא מיוחד שיש לי. הסיפור שלו נוגע ללבו של כל אחד, ובמיוחד, אני חושב, ללבם של ילדים בגילי.

אבא שלי הוא סגן משנה, והפציעה שלו היתה באחת הכניסות לעזה במטרה לתגבר פלוגה שנכנסה קודם לכן. הפגיעה במחלקה היתה חזיתית וקשה וגרמה לפציעתם של מספר חיילים, ביניהם היה אבא שנפצע קשה ברגליו.

סיפור הגבורה שלו חשוב לכולנו, אבל לי, הבן האוהב שלו, חשובה לי יותר המתנה שקבלתי ממנו לכל החיים. זהו החיוך הנצחי שלו. הזכרונות שלי מאבא מהשנים הקודמות למלחמה הם של אבא חייכן. תמיד מחייך, לא משנה מה קורה בשטח. אני קצת שובב ועושה שטויות, אבל אבא תמיד פנה אלי בחיוך. הוא אמנם הוכיח וגם העניש לפעמים, אך לא בכעס, אלא בחיוך. חשבתי שאת הסיפור הזה על אבא אני חייב להשמיע להרבה ילדים, כדי שהיחס שלהם להורים קצת ישתנה. לא משנה בכלל מה ההורים עושים לך, שיענישו, שיכעסו. דבר אחד עליך לשמוח ולהודות – שהם אתך, שאתה יכול לדבר אתם. היום בביקורים אצל אבא נשמר החיוך שלו, למרות כאביו החזקים. זאת מתנה לכל החיים שאני לוקח מאבא, לחייך. החיוך יכול לפעמים למוסס את מי שמולך, אפילו אם הוא מתכונן להכפיש אותך. זהו, ילדים, תתחילו להעריך יותר את ההורים שלכם."

"תודה רבה, דני, על השיעור בכיבוד הורים שנתת לכולנו. רפואה שלמה במהרה לאביך עופר." הודתה מנחת הערב לדני.

הצעת דיון

  1. מה גרם לדני להביא את הסיפור על אבא שלו לפני הציבור הרחב?
  2. מהי המתנה שקיבל דני מאבא שלו לכל החיים?
  3. עם מי אתם מזדהים בסיפור? מדוע?
  4. האם גם לכם יש סיפור על כיבוד הורים?

קרדיט תמונות: חיילים ומסוק: Israeli Air Force