צער בעלי חיים

ה' ברא את העולם כולו לכבוד האדם. כל מה שנמצא בעולם, עומד הוא לשירותו ולשימושו המועיל. יתרה מזו – יש בסמכותו כוח שליטה על כל הנבראים: הדומם, הצומח והחי, להביא אותם בדרכים שונות להיות משמשיו. סמכות רחבה זו, יש בה סיכון מסוים. פרשת "אמור" מלמדת שישנה הגבלה בסמכות זו במה שקשור ל"צער בעלי חיים". גם בבית המקדש, המקום החשוב והנכבד ביותר לעם ישראל, מנועים אנו מלהקריב שני קרבנות ביום אחד כשמדובר באב ובנו, על אחת כמה וכמה שאסור לנו לשחוט ביום אחד לצורך אכילה אב או אם ובנה.

למאמר המלא וסיפור ילדים על המידה "צער בעלי חיים"

כבוד הכוהנים

בעם ישראל קיימת חלוקה למעמדות: כוהנים, לוויים וישראלים. החלוקה הזאת היא רוחנית, לא חברתית. כלומר, אין כאן כוונה לגרום לבידול חברתי בין המעמדות, מה שעלול לגרום להתנשאות ולפיתוח גאווה, אלא, אדרבה, פיתוח יחס מכבד של כל מעמד למי שמעליו. פרשת "אמור" מלמדת שחובה על כל העם לכבד את הכוהנים בהיותם משרתי ה' בבית המקדש, ובעצם, משרתים הם את עם ישראל בייצוג מכובד לפני מי שמשרה שכינתו תמיד בבית המקדש – הקדוש ברוך הוא, על ידי עבודה מתמדת בכל מה שנדרש במקום הקדוש הזה.

למאמר המלא וסיפור ילדים על המידה "כבוד הכוהנים"

קדושת הכוהנים

חלוקת המעמדות בישראל: כוהנים, לוויים וישראלים היא רוחנית. הכוהנים, בהיותם משרתי ה' בבית המקדש לעבוד בכל הנדרש לשמירה על השראת השכינה תמיד, מיוחדים הם במעמדם. פרשת "אמור" מלמדת שכשם שחובת הציבור לכבדם ולשמור על מעמדם הנעלה והקדוש, כך חובה עצמית יש עליהם להישמר מכל דבר המסמל פחיתות כבוד וזילות לתפקידם ולמעמדם. כך, למשל, מנועים הם מלהשתתף בכל לוויה, גם לקרובים ביותר. כך מצווה כהן גדול ואילו כהן פשוט (=הדיוט) אינו מנוע משבעת הקרובים ביותר אליו.

למאמר המלא וסיפור ילדים על המידה "קדושת הכוהנים"

חומרת הקללה

הדיבור הוא הביטוי הייחודי והסמלי להיות האדם אדם. לכן מכונה האדם, ביחס לדרגות הבריאה – "מדבר". הדיבור הוא כלי הביטוי של השכל, החלק הא'להי שניתן בו – "בצלם א'להים ברא אותו" (בראשית, א':כ"ח). כיון שכך, כמה חובה יש על האדם לשמור ייחוד זה ולהביא את ביטויו בדברים חשובים, המכבדים את מעמדו על פני כל הנבראים, כגון בהבעת חכמה ותבונה שחנן אותו ה' וכדומה. אלא, שהאדם נמשך אחר יצרו, ולא תמיד הוא מוציא מפיו דברי חכמה, אלא גם דיבורים אסורים וקללות על מי שפגע בו. פרשת "אמור" מלמדת שמי ש"מברך" (=מקלל, בלשון "סגי נהור") את ה', חלילה, עונשו גדול ביותר – חייב הוא סקילה, כי בכך פגע בחלק הקדוש ביותר שבו – הדיבור.

למאמר המלא וסיפור ילדים על המידה "חומרת הקללה"

חידת המידות

ילדים יקרים, שימו לב.

בחידה שלפניכם רמוזה אחת מארבע המידות שבפרשה. עליכם למצוא איזוהי. בהצלחה.

יש לי חברה שמדברת ומדברת ומדברת

אבל אף פעם לא שמעתי אותה מקללת

היא מצליחה לשמור על פה נקי כל כך

ומרבה להשתמש ברמז – "כך וכך…"