הדפסההכרת הטוב
עם ישראל זכה לקבל את ארץ ישראל: ארץ מיוחדת לעם מיוחד. ההתישבות של השבטים בארץ היתה בהתנחלותו של כל שבט בנחלה שיועדה לו, על פי החלוקה של יהושע כשנכנסו לארץ. כל שבט הגיע לנחלתו, עיבד אותה ונהנה מפירותיה הטובים. תהליך זה הינו ממושך, אך מלא הוא באתגרים. הסיפוק הגדול אליו מגיע כל מתנחל, ליהנות מפירות אדמתו, הוא גדול לאין ערוך. יום יום מצפה הוא לראות ברכה בעמלו, בצורת הפירות היפים ש"מעניקה" לו אדמתו, כ"אות תודה" ליגיעתו ולזעת אפיו. לעמל רב זה יש שותף ראשי – בורא העולם. המלווה אותו בדרכו הארוכה, החל מציאת מצרים ועד קטיפת ביכורי אדמתו, דרך כל התלאות שבדרך. לו יכיר עתה תודה וברכה. יביא מבכורי אדמתו לבית המקדש, בחגיגיות רבה ובשמחת עולם על ראשו, הכרת טובה לבורא עולם. בפרשת "כי תבא" מלמדת אותנו התורה ערך זה במסגרת מצוות "ביכורים".
למאמר המלא וסיפור ילדים על המידה "הכרת הטוב".
לתת דין וחשבון
הנטיה שלנו כהורים לפתח עצמאות לילדינו, היא דוגמה ליחס של ה' אלינו בהתנהלות הפרטית שלנו מול מקבלי המתנות בעם ישראל. כל מי שזכה לנחלה ובה מגדל הוא עצי פרי המניבים פירות טובים, מחוייב הוא להעניק למי שאינם כאלה, לעניים וגם למי שמשרת אותו בבית המקדש – שבט לוי. הלויים לא קבלו נחלה בארץ ישראל ככל השבטים, כי מופקדים הם על החלק הרוחני של העם – לימוד התורה בכל הארץ ועבודה בבית המקדש כנגנים המלווים את עבודת הקרבנות בכליהם הרבים. במצב זה קבעה התורה הסדר, מעין יחסי גומלין, בו מקבלים הלוויים מתנות מהעם מהצומח: פירות מהעצים ומגדולי השדה כתמורה לעבודתם הרוחנית. הסדר זה קיים כל הזמן, דרך קבע, ובעלי השדות נאמנים לקיימו. למרות הנאמנות הכללית, מלמדת אותנו התורה בפרשת "כי תבא" שיש חובה על החקלאי לתת דין וחשבון אחת לשלוש שנים על העברת מתנות אלה ליעדיהן.
למאמר המלא וסיפור ילדים על המידה "לתת דין וחשבון".
השמחה כעקרון
השמחה היא בטוי לשביעות רצון, לסיפוק. היא משרה לאדם אוירה רגועה, בה יכול הוא לנהל את עיסוקיו "על מי מנוחות". כמה זקוקים אנו לכך…אך, להפתעתנו הרבה, מלמדת אותנו התורה בפרשת "כי תבא" שערך גדול זה הוא בר הישג, הוא זמין, הוא לא רחוק כל כך. מדוע? בגישה השטחית חושב האדם שהשמחה היא חיצונית לו. עליו לייבא אותה דרך צריכת מצרכים מיוחדים, לא שגרתיים, דוגמת ביגוד ייחודי ואולי "צעקני", כלים יקרים שראה לאחרונה באיזו חנות או טיול בחו"ל וכדומה. זוהי טעות גדולה. מתברר שעשירים רבים שלא חסר להם דבר ממצרכים אלה, אינם שמחים.
אם כך, מהי שמחה? השמחה היא בהפנמת התחושה שמה שיש לי זה הכל! זה כל מה שאני צריך ועם זה אני יכול להתקיים ואף לשמוח. "הדשא של השכן יכול להמשיך להיות ירוק", אך לי זה לא מפריע. אני שמח גם בפחות מזה, כי מה שנחוץ לקיומי יש לי ולעתים גם בגדול…
סוד הקיום בארץ
עם ישראל נראה כלפי חוץ ככל העמים: מדינה, צבא, כלכלה, עבודה, בתי ספר וכו'. אך, מה לעשות, נבחרנו מכל העמים להיות בנים של ה', להתייחד במה שאין לאף עם – במימד הערכי: "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". ייחוד זה הוא לא סיסמה חד פעמית שנאמרה ברגעי הוד בהר סיני, ולמחרת אותו מעמד גדול, יכול העם להתנהל ככל אשר יחפוץ. זו היתה קריאת כוון, הכרזה עולמית לייעודנו בעולם. הרבה כבוד, אך כפתגם העממי: "בשביל כבוד צריך לעבוד"…, כלומר, מאז בחירתנו להיות המצפון והמצפן של כל העמים, עלינו להתוודע לתפקידנו, ללמוד את החוקה הישראלית ולהיות בבא הזמן "אור לגויים". פרשת "כי תבא" מלמדת אותנו שיש גם גם צד שני למטבע. הזכות הזאת מותנת בנאמנותנו לייעודנו. אם חלילה נסטה מהדרך, לא נקיים את המוטל עלינו, את ההוראות של מי שבחר בנו מכל העמים ונרצה להידמות לעמים אחרים, יהיה עלינו, חלילה, לשאת בתוצאות הכואבות, כולל גלות!
למדינת ישראל יש עדיין כברת דרך להשגת יעד זה. כיום ממלאת היא תפקיד חשוב זה, ברמה נמוכה, בינתיים. אנחנו מסיעים להרבה מדינות בתחומים שונים ומשמשים דוגמה לעמידה במשימות מדיניות וחברתיות, למרות גילנו הצעיר ואתגרינו המרובים. מה שיכול לקדם אותנו מאד הוא אם נשכיל לאמץ את ההוראות שקבלנו בתחילת דרכנו בעמד הר סיני במלא היקפן.
בהצלחה לכולנו.
חידת המידות
חידה למידות פרשת "כי תבוא"
היא מכבדת מאד הוריה
זריזה בביצוע שליחויותיה
אך חסר משהו באיכות מצוותיה
קל מאד להשלמת מאמציה