פרשת ראה: איזון המידות

כל אדם ניחן במידות טובות. אשרי מי שמודע לכך ומוציא לפועל את אשר בקרבו פנימה. פרשת "ראה" מלמדת שכל מידה, כשמה, צריך שתופיע במידתה הראויה, לא פחות ולא יותר. וכשהופר האיזון, והביטוי שלה חורג את המידה הראויה, חובה להתאמץ  להשיבה לאיזונה הנכון. למשל, מי שהתברך במידת גמילות חסדים ואוהב הוא לעזור לכל אדם בכל עת, ברכה רבה הוא מביא לעולם. אך, אם לא ישכיל שלא להגזים בהיקף הפעילות בזמן ובכוחות העומדים לרשותו, עלול למצוא עצמו כורס תחת הנטל הכבד שהביא על עצמו.

דוגמה מפרשת השבוע

אחד הנושאים המופיעים בפרשה הוא "עיר הנידחת". מדובר בעיר שהודחה, הוסתה לעבוד עבודה זרה. כלומר, רוב תושביה הוסתו לעבוד עבודה זרה ועשו כך. דיני עיר כזו הם מיוחדים. מעבר לחיוב מיתה המוטל על כל מי שעבד עבודה זרה, שורפים את הרכוש של העיר. וכך הם הפסוקים בפרשה בענין זה:

"כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱ'לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל, מִקִּרְבֶּךָ, וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם, לֵאמֹר:  נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.  וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב; וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב:  הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ, לְפִי חָרֶב.  וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ, וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל, לַה' אֱ'לֹהֶיךָ; וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם, לֹא תִבָּנֶה עוֹד.  וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם, לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע  לַאֲבֹתֶיךָ.  כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ה' אֱ'לֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱ'לֹהֶיךָ. (דברים, יג:יג-יט)

"עיר הנידחת" – נושא קשה ביותר. אכן הרבה דנו חכמינו בתלמוד בפרטי הדינים: מה הם התנאים המגדירים עיר כזו ומחילים על תושביה ועל רכושה את הענישה הקשה הזאת (עד שהגיעו למסקנה שיתכן ולא ניתן להגיע אי פעם ליישום ענישה קשה כזו, בגלל ריבוי התנאים). בכל אופן, לענייננו, התוצאה של ביצוע הענישה הכבדה הזו, אם אכן בוצע, היא הפרת איזון המידות. מידת הרחמים הטבועה בכל אדם, "נכבשת" לטובת מידת הצדק התובעת ביצוע ענישה בכל אחד מעובדי העבודה זרה. ריבוי וריכוז הנענשים לעיר אחת ולזמן אחד, מצריך את מבצעי הענישה, שליחי בית הדין, להתגבר על מידת הרחמים שבהם ולזכור שהם לא מבצעים את הענישה מתוך מניע אישי, חלילה, אלא כשליחי בית הדין, כשליחי עם ישראל.

במצב זה, כששליחי בית הדין חוזרים מהמשימה הקשה הזו, נערך חשבון נפש וכל השותפים לביצוע הענישה נכנסים לחרדה: "מה קורה אתי? האם רוקנתי מלבי את רגש הרחמים? האם מעתה כשאעבור ליד התרחשות מעוררת רחמים לא אגיב כראוי, כתמול שלשום?"

כאן באה תשובת ה' "בעל הרחמים": "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים", כאומר: הסר דאגה מלבך. מי שטבע בלבך את מידת הרחמים, ידאג להזין אותך מחדש ב"מנות" של רחמים, כך שתשוב לאיזונך.

איזון המידות בחיי היום-יום – דוגמה

אהבת הורים לילדיהם, גדולה היא וטבעית. מתוך אהבתם להם דואגים הם לכל צרכיהם. חלק חשוב בצרכים אלה הוא חינוכם לחיים. תפקיד החינוך אינו מן התפקידים הקלים של הורים, אם לא הקשה שבהם. הקושי הנפוץ הוא הצבת גבולות: עד היכן אני, כהורה, יכול להרשות לילדי חריגה מהתנהגות ראויה? ובכן, כאן נדרשים ההורים לאיזון המידות. עליהם להמשיך לאהוב ולרחם על ילדיהם, אך עליהם להיזהר מהרעפת רחמים או אהבת יתר, כך שיימנעו מלהעיר, מלהעניש את ילדיהם. ובעצם, במבט שני, עמוק יותר, עליהם להפנים שהענישה באה מתוך אהבה ודאגה לטובת הילד, לעתידו. לכן, התיחסות נכונה של הורים להתנהגות שלילית של ילדם, תהיה כשיפעלו בשיקול דעת, לא בפזיזות, כך שהילד יחוש שהעונש או הביקורת באים מתוך אהבה כנה ולא כתגובת זעם של יריב, חלילה. לתוצאות טובות של התנהגות כזו דרושה הכנה מתמשכת של ההורים ברקימת יחסים טובים עם ילדיהם, המשדרים אחריות ודאגה לעתידם, בצד התנהגות סמכותית מתחייבת.

היכן פוגשים ילדינו ערך זה

סיומו של המאמר לעיל כבר מסביר זאת, ובכל זאת נזכיר, שלילדים יש חוש ביקורת עודף…כלומר, כשהתיחסות ההורים לאיזושהי התנהגות שלילית, מתונה מדי, הם עלולים לפרש זאת כחולשה. לכן, על ההורים לפתח יחסים נכונים עם ילדיהם, כך שיבחינו באיזון שבין היחס החם של אהבה ודאגה לצרכיהם, מצד אחד, לבין מתן הערות וביקורת על מעשים שליליים, מצד שני.

סיפור ילדים: איזון המידות

הסיפור הוא על עובד עירייה שכעס על העיכוב בטיפול בבעיית כלבים משוטטים והציע להוביל אותם הרחק מהיישוב ושם לשחררם. הכעס התפתח אצלו גם ביחס לכלבים עצמם. הדרך לאיזון הכעס שלו נמצאה על ידי מעבידו שהציע לו להסיע את הכלבים לבית מחסה – פתרון טוב יותר שהוסכם על ידי רוב חבריו. הוא אכן הסכים ללוות את הסעת הכלבים. שם הכיר מקום טבעי לכלבים והבין שהצעתו לא היתה טובה. הוא נרגע ויחסו לכלבים השתנה.

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com