הדפסההחברה האנושית מצליחה להתקיים הרבה בזכות העזרה ההדדית – "עולם חסד ייבנה"! (תהלים, פט:ג) . פרשת "בהעלותך" מלמדת שיש חשיבות רבה גם בהכרת הטוב, לזכור את מי שהטיב עמך ולגמול לו טובה, גם אם לא פנה אליך לבקש עזרה! התנועה הזאת בה אנשים עוזרים זה לזה וגם גומלים טובה למי שהטיב עמם, תנועה כזו יש בה כדי להבטיח הישרדות לאורך זמן של החברה ואף פיתוחה מעלה מעלה.
הכרת הטוב בפרשתנו
יתרו, חמיו של משה רבנו, מוכר לנו עוד מתחילת דרכו. לאחר ששמע על הנסים הגדולים להם זכה עם ישראל ועל גדולת ה', החליט להתגייר. הפגישה שלו הראשונה עם משה בתפקודו כמנהיג, חשפה בפניו מצב לא הגיוני, לדברו, בו משה עומד ומשרת לבדו את העם מן הבוקר עד הערב, במענה לצרכיו הרוחניים. מיד נתן למשה עצה למנות עוזרים רבים מתחתיו והעצה קיבלה את הסכמת ה'. (בנוסף, עוד לפני הצטרפותו לעם ישראל שימש יתרו אכסניה למשה ולאשתו – בתו של יתרו – במשך שנים רבות, עד שפחדו של משה מיד פרעה סר). כעת, כשעם ישראל נדרש לקום מחנייתו ולהמשיך את דרכו לארץ ישראל, מצא משה לראוי ולנכון להכיר טובה ליתרו ולהציע לו להצטרף אליהם ולזכות אתם בכל הטובה הצפויה להם. וכך הדברים מנוסחים בתורה:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה, נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם; לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ: כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר, אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ: כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ: וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא, אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ, וְהֵטַבְנוּ לָךְ". (במדבר, י:כט-לב)
לדעת רוב המפרשים, יתרו אכן השתכנע והתלווה לעם ישראל בדרכו.
מה עומד ביסוד הכרת הטוב
חברה שבה מתקיימת עזרה הדדית, טבעי הוא שעם הזמן תתפתח אצל חלק מהאנשים, לפחות, תחושת מחויבות למי שגמל להם טובה. תחושה זו נובעת כנראה מתוך תחושה כללית שכשאדם נזקק לעזרת הזולת, אין זה "מובן מאליו" שיקבל אותה, וודאי אין הוא רשאי לחשוב שהאחר חייב לעזור לו. לכן, מכוח תחושת המחויבות, מחפש הנעזר הזדמנות לגמול טובה, כדי "לסלק" מעל לבו תחושת מחויבות, בחינת "חסד חינם". זהו, אם כן, נסיון להסביר את הנוהג הרווח לגמול טובה. אך, התורה מלמדת אותנו שחובת הכרת הטוב היא גם כשאין תחושת מחויבות, למשל, אם הנעזר היה בגיל כה צעיר שלא ניתן היה לצפות ממנו לזכור את החסד שגמלו לו, וגם גילו הצעיר לא מחייב זאת, או שנסיבות קבלת העזרה היו כאלה שכל אדם היה מרגיש חובה ליטול חלק בעזרה (הצלת חיים בתפקיד וכדומה). מקור תחושת המחויבות הזאת הוא בהכרת הטוב שיש לכל אדם ביחס לבוראו. ואכן, ככל שהאדם מודע לטובה הנגמלת לו מצד בוראו: עצם חייו, פרנסתו, ילדיו וכו', כך גם תגדל אצלו המודעות להכיר טובה למי מבני האדם שגמל לו טובה.
הכרת הטוב בימינו
זכינו, ואנו חיים היום בחברת שפע. רמת החיים הולכת וגבהה, וצרכיו האישיים של כל אחד, כמעט כולם, מצויים בהישג ידו, ללא הזדקקות לזולת. בכל זאת, כדי שנהיה עסוקים בנתינה שהיא תכונה בסיסית אצל האדם, קבעה חכמתו של בורא העולם: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ; עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ, בְּאַרְצֶךָ". (דברים, טו:יא). לכן קיימים בחברה הישראלית הרבה מוסדות חסד וארגונים שונים המספקים מצרכים, ביגוד וצרכים אחרים לנזקקים. הכרת הטוב מחייבת כל מי שגמלו אתו חסד כלשהו, לגמול למטיב עמו בכל דרך אפשרית, החל מאמירת "תודה" וכלה במעשה חסד בהתאם לנסיבות שפוגש הוא אצל מטיבו.
מעגל הנתינה ההדדית והכרת הטוב מהווה ערובה לשמירה על רמת חיים צנועה, לא ראוותנית ולא "צועקת", כי כשקיימת מודעות לכך שבמקביל אלינו חיים אנשים ברמת חיים פחותה משלנו, עוצרים אנו מעט את קצב הנהנתנות, היחצנות, הנובעת מתרבות צריכה עודפת!
לכן, נומר "תודה" לנותני שירות בתפקיד (נהג אוטובוס, פקיד במשרד צבורי וכדומה), להורים – מספר פעמים ביום, למורים – לפחות בסוף היום וכו'.
היכן פוגש ערך זה את ילדינו
אהבת ההורים לילדיהם, לפעמים משכיחה מהם הרגל חינוכי חשוב שעליו הם מופקדים. למשל, הכרת הטוב. טוב יעשו הורים שירגילו את ילדיהם לומר "תודה" על כל קבלה מהם, או מאחרים. לפעמים, חושב ההורה שזה "מיותר" או מוגזם להרבות באמירה זו, אך צריך הוא לדעת שהרגל נעשה טבע שני, ולכן, אם חפץ הוא בחינוכו להכיר טובה למטיבים עמו מחוץ לבית – ירבה בחינוכו לכך בתוך הבית.
סיפור ילדים: הכרת הטוב
הסיפור הוא על נהג הסעות שהחליט להכיר טובה לתלמידים הנוסעים אתו בקביעות על התנהגותם המופתית ברכב ההסעות. כשנשאל על המיוחד שבהתנהגותם, השיב, שלפחות שלושה דברים בולטים אצלם: כל תלמיד אומר "שלום" בעלותו לרכב ו"תודה" ברדתו. דבר שני – במשך הנסיעה עסוקים התלמידים בקריאת ספרים ולא נשמעת מהם ולו מילה אחת. שלישית, אינם משאירים ברכב כל פסולת ולו הקטנה ביותר.
קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com