על פניו נראה שהכותרת מתנשאת…וכי בן אנוש מסוגל להגיע לשיא שלמות בתחום כלשהו?! הרי מעצם היותו חומרי, נחשב הוא למוגבל ביכולותיו! אכן, צירוף המלים "שיא השלמות" לבן תמותה לא יתכן כלל. השלמות היא נחלת בורא העולם בלבד, אף לא למלאכיו. בכל זאת מבקשים אנו במסגרת מיוחדת זו להתבונן באיש אחד, יחיד ומיוחד, שזכה להגיע לשיא מיצוי היכולת האנושית למרות מגבלותיו כיצור אנוש, הלא הוא משה רבנו עליו השלום. פרשת "וזאת הברכה" מתארת את הסתלקותו של משה רבנו מן העולם תוך כדי תיאור דמותו המיוחדת.

משה רבנו נפרד מעם ישראל

פרשת "וזאת הברכה" היא האחרונה בחומש "דברים", ואחרונה בחמשה חומשי תורה. בפרשה זו מסיים משה רבנו את נאומיו הארוכים לעם ישראל שנמשכו שלושים ושבעה יום. כמנהיג אחראי, נשא בנאומיו דברי תוכחה על התנהגות לקויה שלהם במדבר, כדי להפיק לקחים לעתיד, הוסיף ללמדם מצוות חדשות, השאיר בידם תדרוך הסטורי, הכתוב בצורת שירה, מעין "מסמך" שיבטיח שמירה על ייחודם בדרכם הארוכה כעם המיועד לשמש דוגמה לכל העמים, ולבסוף, סיים בברכה מיוחדת לכל אחד מהשבטים. יומו האחרון הגיע וה' מנחה אותו בפרטים האחרונים לקראת פרידתו (בסוף פרשת "האזינו"):

 "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר צִן, עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא – אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל." (דברים, לב:מח-נב)

בפרשתנו משה מבצע את ההוראות לקראת פרידתו:

"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ: אֶת הַגִּלְעָד, עַד דָּן.  וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי, וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב, וְאֶת הַכִּכָּר, בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה', בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים, לד:א-ו)

תיאור דמותו של משה רבנו

"וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ; לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא נָס לֵחֹה. וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב, שְׁלֹשִׁים יוֹם; וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה, כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה', פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים, לד:ז-ח, י-יב)

מרגש ביותר, מרטיט! מעט מלים והרבה משמעות! לא נישא כאן הספד גדול כראוי למנהיג יחידאי שכזה, אך ה' בחכמתו הטביע חותם עשיר במעט המלים שבכל זאת הכתיב בתורתו. הפלא הבולט הוא היותו רענן ו"צעיר" עד יומו האחרון! אולי במלים אלה – "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ, וְלֹא נָס לֵחֹה" – רמזה התורה שכל אישיותו גם היא נשארה רעננה. כל שנות הנהגתו היו במסירות רבה ובאהבה לעמו עד יומו האחרון בו ברך את השבטים. מעלתו הנבואית היתה הגדולה מסוגה, ועוד מידה שלא מוזכרת כאן, אך נזכרה לפני כן, בחומש "במדבר", בהקשר של דבור האחים במשה – ענוה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר, יב:ג). שיא השלמות במדות ושיא השלמות בהתעלות רוחנית.

אכן, זכה משה רבנו להגיע לשיא השלמות האנושית. נראה שהביטוי המוחשי לכך היא חזותו החיצונית של אדם צעיר, מה שרומז על נגיעה בנצח. כלומר לדבקותו בה' בדרגת הנבואה אליה הגיע.

מה בכל זאת יכול כל אדם ללמוד ממשה רבנו

דמותו הפלאית של משה רבנו עשויה לגרום התפעלות לאורך זמן, מצד אחד, אך עלולה לגרום, אולי, לחלישות הדעת, כלומר, למעט יאוש מהסיכוי להתקרב ולהידמות אליה. אך לא זאת הכוונה, כמובן, בתיאור דמותו. התורה מעוניינת מצד אחד שנזכור שמנהיגנו הראשון, מוסר התורה, היה מיוחד ובהתאם לכך עלינו גם לקבל את הוראותיו, אך, מצד שני, מאחר והיה בן תמותה, נוכל ללמוד ממנו שכל אחד יכול וחייב למצות את יכולותיו וכישוריו שחננו ה', אם מעט ואם הרבה, ולזכור מצד אחד ש"לא עליך המלאכה לגמור" אך גם "לא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (אבות, ב:טז). 

השאיפה לשלמות בימינו

עולמנו הולך ומתקדם, הולך ומתפתח בהיבט הטכנולוגי, המדעי. האם גם במובן הערכי? האם הדרישות ההישגיות במערכת החינוך כוללות גם מצוינות בהתנהגות בין אישית, התנהגות עצמית, מדותית? האם בתנאי הקבלה של עובדים למערכות שאינן נוגעות ישירות לחינוך (הייטק, תעשיה וכו'), נדרשת מוכחות להתנהגות ערכית של המועמד, או שמסתפקים ברקע מקצועי והמלצות על איכותו המקצועית? נראה שהתרבות השלטת היום בחיינו היא תרבות המעודדת הישגיות מעמדית, כלכלית, חברתית, אך לא ערכית. ביהדות – היחס הוא הפוך! "דרך ארץ קדמה לתורה" זהו כלל בסיסי מכונן שאין לוותר עליו. מעליו ניתן להרים עוד קומות של מצוינות ערכית עד לדרגת משה רבנו.

נסכם ונומר, ודאי שלא יוכל אדם ממוצע להגיע לדרגת משה רבנו, זו גם אינה הדרישה ממנו, אך דמותו חייבת להיות לנגד עיני כולנו לשאוף להגיע לשיא היכולת שלנו, לדעת לזהות את יכולותינו בהתפתחות מידותית ולימודית. לדעת שמהותו של האדם הוא החלק הרוחני-נשמתי ולא החומרי, כך שהשגיות, מצוינות ומצליחנות נדרשים הם תחילה בחלק הרוחני שבאדם.

היכן פוגשים ילדינו את הערך הזה

כל הורה מעוניין שילדו ימצה את יכולותיו, הלימודיות והמידותיות. הכרות המשפחה עם דמותו של משה רבנו יש בה כדי לעודד ולתת כוון מאתגר לשאוף להגיע "רחוק" כמה שרק אפשר. ערך נוסף יש בלימוד אישיותו של משה רבנו, הוא חיזוק נאמנותנו בתורת ה' שזכה שתיקרא על שמו – "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים" (מלאכי,ג:כב). 

סיפור ילדים: שיא השלמות האנושית

הסיפור הוא על שר חינוך שראה את תפקידו העיקרי בקידום הרמה החינוכית של תלמידי בתי הספר. בביקוריו הרבים בבתי הספר שוחח עם תלמידי תיכון ושמע מהם את חוסר הערכתם לדגשים הלימודיים שבתי הספר מבליטים – שאיפה לממוצע גבוה בתעודת הבגרות, מה שפוגע בטיפול בתחום המידות והערכים. שיחותיו אלה הביאו אותו למסקנה – שגם ביצע אותה – החלפת תעודת הבגרות הרגילה בתעודה "בגרות אישית" שעיקרה רמת אישיותו של התלמיד.

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com