חינוכו של האדם קורה בתהליך מתמשך, החל מילדותו על ידי הוריו, מוריו, ובהמשך, על בסיס טוב שזכה לרכוש בילדותו – "מחנך" הוא את עצמו בהתמודדותו הנכונה מול אתגרים שמזמנים החיים המורכבים, כל אחד בהתאם לנסיבותיו. אחד הערכים החשבים עליהם מתחנך האדם הוא נתינת כבוד לזולת, לכל אדם באשר הוא. פרשת "יתרו" מלמדת שחובת הכבוד לאחר, כוללת גם "אחר" שהוא…דומם! כן, גם כלפי הדומם מחייבת התורה יחס מכבד.

כבוד לדומם בפרשתנו

הכוהנים הקריבו קרבנות על המזבח. המזבח היה גבוה חמשה מטרים לערך (=עשר אמות) מהקרקע (!). הכוהנים היו צריכים להגיע לגגו של המזבח לטפל בחלקי הקרבן. איך יעשו זאת? האם עלו על מדרגות? ובכן, חל איסור לבנות מדרגות מהקרקע אל המזבח, אלא כבש – משטח שנמשך מהקרקע ועד גג המזבח. מדוע? התשובה לכך נתנה במקום. זה לשון התורה בענין זה: "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו".(שמות, כ:כב). כלומר, ישנה כאן הוראה מטעמי צניעות. למרות שהכוהנים לבשו מכנסיים, אין זה נראה מספיק צנוע, למעלתם הגבוהה של הכוהנים, שהם יעלו על מדרגות, כיון שנוצר ריווח בין הרגליים בזמן הפסיעה על המדרגות.

איסור אחר מטעם דומה מופיע בפסוק, קודם לכן: "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ" (שמות, כ:כא). כלומר, מאחר והחרב, העשויה ברזל, משמשת להריגת אויב, אין זה ראוי שאבני המזבח יפוסלו על ידי ברזל, כי החרב מקצרת חיי אדם ואילו המזבח מאריך את חייו.

המשותף לשני איסורים אלה הוא הרגישות הראויה להיות ביחסנו לדומם: במדרגות – הבושה, ובמזבח – נטילת חיים. מדהים לגלות עד כמה מחנכת התורה לרגישות ביחס לדומם! הקפדה על יחס מכבד לדומם מצאנו בהמשך, אצל דוד המלך. דוד המלך באחת הפעמים שברח מפני שאול, פגש אותו במערה. כסימן לכך שיכל דוד לפגוע בו ונמנע מלעשות זאת, כרת דוד את כנף מעילו של שאול. חז"ל מספרים לנו שדוד המלך נענש מאוחר יותר על כך, כי לא נהג כבוד ביחס לבגד.

מהי הסיבה לדאגה לכבוד הדומם

השאלה המתבקשת היא: מדוע חייבים אנו לפתח רגישות גדולה ביחס לדומם? ההבנה השטחית בנושאים חינוכיים היא פשוטה ביותר. למשל, אם נבקש לחנך ילד לניקיון, נרגיל אותו לנקות עצמו בכל פעם שהתלכלך. אך, האמת היא, בחשיבה עמוקה, יש לחנכו להיות רגיש גם לניקיון סביבתי, מה שיביא אותו גם לאהוב ניקיון. דוגמה נוספת – חינוך לסדר. לא נסתפק בחינוך הילד לסדר את הסביבה הטבעית שלו בלבד, אלא לנושא הסדר בכללו – דאגה לסדור כל דבר בבית במקומו, גם מה שלא שייך לילד וכדומה.

הדאגה לכבוד הדומם לא באה מתוך זיהוי צורך "רגשי" אצל הדומם ה"מצפה" או ה"דורש" כבוד, אלא נובעת מהצורך של האדם להכיר טובה כלפיו. מדוע? האדם נולד למציאות העוטפת אותו בשירותים שונים: המדרגות – להגעה ממקום נמוך לגבוה, הבגד – לשמירה מתמדת על כבודו וכו'. אמנם אין הדומם חש כמו האדם את הפגיעה בכבודו, וודאי שאינו "מצפה" להכרת הטוב כלפיו, אך החינוך להכרת הטוב כלפי הדומם מסייע לאדם בחינוכו להכרת הטוב כלפי חברו.

ביחס למזבח, הרעיון דומה. לצערנו, איננו חשים היום את טובת המזבח כלפינו, בימים שלאחר חורבן בית המקדש. אך כשהיה קיים, היה המזבח משרת את העם בקרבנות שהוקרבו עליו ובכך מאריך את חיי האדם. הכרת הטוב כלפיו היא בהימנעות שלנו, במהלך בניית המזבח, משימוש בכלי ברזל המשמשים לקיצור חיי אדם.

(ביהדות קיים מושג הלכתי מעניין הקרוב לנושא שלנו: בשמחת בית השואבה שהיתה בבית המקדש, הכינו פתילות למנורות הגדולות מבגדי הכוהנים שבלו, למרות שניתן היה להשיג פתילות חדשות, כי בענין זה קיים כלל: "כיון שנעשתה בדבר מצווה אחת – חשוב שתיעשה בו מצווה נוספת")

לסיכום, נביא פתגם נפוץ ביחס להכרת הטוב לדומם. חז"ל לימדו אותנו: "בור ששתית ממנו (נהנית ממנו) – אל תזרוק בו אבן" (אל תפגע בו לרעה) (במדבר רבה כב)

החשיבה על כבוד הדומם בימינו

תופעת המיחזור המקיפה בהרבה תחומים בארץ ובעולם, אמנם נובעת ממניעים תועלתיים (כלכלית וסביבתית-בריאותית), אך בהחלט ניתן לראות בה יחס של כבוד לדומם. איננו משלימים עם השלכתו לאשפה של הדומם, לפני שבדקנו שאינו יכול עוד לשמש אותנו באיזשהו שימוש. לכן, ניתן לומר שהחברה העולמית התקדמה ביחס לדומם, והמיחזור הוא ביטוי לכך.

היכן פוגש ערך זה את ילדינו

החינוך להכרת הטוב שיש לנהוג בו כלפי כל מי שהטיב עמנו, מתחיל בהכרת הטוב כלפי הדומם. כדאי שהורים ימצאו הזדמנויות בחיי הילדים לנהוג בכבוד כלפי דומם: שמירה על רכוש, מניעת בזבוז והשחתה, הגנה על חפצים הנמצאים בסכנת הישרדות וכדומה.

סיפור ילדים: כבוד לדומם

הסיפור הוא על משפחה שהתארגנה למדורת "ל"ג בעומר". במהלך איסוף העצים מצא אחד הילדים לוחות עץ גדולים ובישר על כך בשמחה לאביו. אביו, בהיותו רגיש לכילוי חפצים, כל עוד ניתן להשתמש בהם, הציע לבנו שבעצים האלה יבנו מחסן הנחוץ להם מכבר, וכפיצוי ללוחות אלה, הבטיח שידאג לקרשים רבים, וכך עשה. הרעיון התישב על לב הבן, לאחר שיחת שכנוע, והאב ראה בכך החזרת "כבוד לדומם".

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com