סיפור ילדים: ה"עיניים" של העולים מאתיופיה

העליות של יהודי אתיופיה לארץ החלו לפני למעלה ממאה ושבעים שנה, בקבוצות קטנות. אך לפני כארבעים שנה החלו העליות הגדולות הרשמיות. הראשונה שבהן כונתה בשם "מבצע משה". סיפורנו יעסוק באחת הדמויות במבצע זה.    

"חברים יקרים, אתמול חגגנו את 'חג הסיגד'. כל השנים אנחנו מתפללים ומתגעגעים לעלות לארץ ישראל ולראות את ירושלים, והנה יש לנו בשורה גדולה…" כך פתח נחום את דבריו לפני בני קהילתו בגונדר שבאתיופיה.

"מהי הבשורה, מכובדנו נחום?"

"אמנם רמזתי לכם, אך, אתם צודקים, עלי לומר לכם אותה בפירוש: מדינת ישראל קיבלה החלטה להעלות אותנו באמצעות הסוכנות היהודית"

"זה כל כך מתאים לחג הסיגד. הנה התקבלו תפילותינו לאחר מאות שנים." הגיבו חבריו, בני הקהילה.

חג הסיגד הוא יום מיוחד. ביום זה מתכנסים יהודי אתיופיה, גברים נשים וטף, בהשתתפות הקסים, ראשי העדה ומכריזים על חידוש הברית עם ה', מעין המעמד שקיים נחמיה עם העם בשיבת ציון, שבסיומו נאמר:

"וּבְכָל זֹאת, אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים; וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ, כֹּהֲנֵינוּ. וְעַל הַחֲתוּמִים: נְחֶמְיָה הַתִּרְשָׁתָא בֶּן חֲכַלְיָה, וְצִדְקִיָּה… וּשְׁאָר הָעָם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם הַשּׁוֹעֲרִים הַמְשֹׁרְרִים הַנְּתִינִים, וְכָל הַנִּבְדָּל מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת אֶל תּוֹרַת הָאֱ'לֹהִים, נְשֵׁיהֶם, בְּנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם: כֹּל יוֹדֵעַ מֵבִין. מַחֲזִיקִים עַל אֲחֵיהֶם, אַדִּירֵיהֶם, וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱ'לֹהִים, אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד–הָאֱלֹהִים; וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת, אֶת–כָּל–מִצְוֺת ה' אֲדֹנֵינוּ, וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו (נחמיה, י:א-ל)

נחום הוא מנהיג היהודים "ביתא ישראל" בגונדר. הוא קיבל את הידיעה וכינס את הציבור לבשר להם על כך. הסוכנות היהודית התארגנה למבצע גדול של העלאת מאות יהודים מסודן, אליה הגיעו היהודים בבריחה מאתיופיה.

"שימו לב. השליחים הנאמנים, אחינו ממדינת ישראל, יפגשו אותנו בסודן. הם לא יגיעו לגונדר כי כעת מתנהלת כאן מלחמה קשה. לכן, עלינו לברוח מכאן לפני שניפגע על ידי הלוחמים. לא נוכל לקחת אתנו כל ציוד מלבד בגדים ומספר פריטים קטן. הדרך לסודן ארוכה. היא תימשך כשלושים יום"

חברי הקהילה נשמעו לנחום. כל אחד הלך לביתו, התארגן ויחד יצאו כולם לדרך הארוכה. הדרך היתה קשה, רבים מתו, בדרך, לצערנו הרב, ממחלות ומרעב. בבואם לסודן התברר שהעיכוב שם יהיה ארוך מהצפוי. היה צורך, כמובן, לרכוש מזון מהחנויות במקום, ואז התעוררה בעיה…

"חברים יקרים, שימו לב", פתח נחום. "בגונדר זכינו לאכול בשר כשר. השחיטה היתה על ידי הקייסים שלנו ולא נכשלנו באכילת טרפות, חלילה. כאן איננו יכולים לקיים נוהל זה. אין לנו כבשים וגם לא תנאים להכין את הבשר הכשר. לכן עלינו לוותר על הבשר ולהסתפק במשך כל תקופת ההמתנה באכילת פירות וירקות בלבד."

דבריו התקבלו בהבנה מלאה. לא היתה שום ביקורת על הדברים, ואכן היהודים בסודן הסתפקו באכילת פירות וירקות בלבד.

לאחר מספר חדשים עלתה קבוצה ראשונה לארץ, הקבוצה שבהנהגת נחום. הרגעים הראשונים של היהודים בארץ היו מרגשים ביותר. רטט של קדושה מהול בשמחה אפף את העולים, החל מהירידה בכבש המטוס. כל עולה כרע על ברכיו ארצה ונישק את האדמה כשדמעות גיל נוטפות על לחייו.

הקליטה של העולים היתה טובה. משרד הקליטה העניק "סל קליטה" לכל משפחה שכלל סיוע בדיור, במציאת עבודה, בשיבוץ הילדים במסגרות לימוד ועוד. על החלק הרוחני שבקליטה מופקדת הרבנות הראשית לישראל. בהחלטה, על פי רוב הפוסקים, חייבים היו העולים לעבור גיור לחמרא. ידיעה זו הגיעה לאזני העולים ברגשות מעורבות.

"ברוך שהחיינו והגיענו ליום הזה", פתח נחום את דבריו בהתכנסות הראשונה של קהילתו לאחר נחיתתם בארץ. "אשרינו שהתקיימה בנו הברכה 'תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ את כל גלויותינו'. הערב ברצוני לייחד דברי על התגובות ששמעתי מכמה חברים עקב הדרישה של הרבנות מאיתנו לקיים 'גיור לחמרא'. ובכן, חברים יקרים, ברצוני להכריז כאן בפניכם ולומר: 'במשך מאות שנים מסרנו נפשנו באתיופיה על קיום ההלכה ונאמנותנו לקייסים. היום כשאנחנו מתחברים עם אחינו שגם היו בגלות וזכו כמונו לעלות ארצה, עלינו להתחבר לתורת ישראל השלמה ולציית לרבנים הראשיים שהם מייצגים אותה"

הס מוחלט השתרר באולם. דבריו החדים והחד-משמעיים התקבלו ללא עוררין. ובסיום הכנס ניגשו אליו מספר בודד של חברים ובקשו מחילה על הביקורת שהשמיעו ביחס לדרישת הרבנים.

מה היתה תגובתו?

"שימו לב חברים, כבר הספקתי לשמוע, לצערי הרב, שהביקורת שאמרתם קיימת כאן אצל ישראלים רבים, ועלינו להיזהר ממנה. לא האמנו למראה עינינו ולמשמע אזנינו, אך יש בארץ ישראל עדיין מי שאינם מוכנים לקבל עליהם את מרות הרבנות הראשית. תודה לכם על החרטה שגיליתם. מעתה לא נצטרך עוד להזכיר שעלינו לקבל בנאמנות מלאה את פסקי ההלכה של הרבנים הראשיים." במלים ברורות אלה סיכם נחום את דבריו. 

סיפור זה הובא בשיעור בבית הספר "קיבוץ גלויות" שבנתניה. אחד התלמידים מהעדה האתיופית ביקש רשות דיבור ואמר:

"המורה, נראה לי שניתן לכנות את נחום מנהיג הקהילה 'עיני' הקהל, כמו הסנהדרין, כי עבור בני הקהילה הוא שימש ממש כ'עיניים' "

"מסכימה אתך. הם הלכו אחריו לכל מקום בכל מצב, קשה כקל, ונשמעו לכל דבריו כמו העם לסנהדרין"

הצעת דיון

1. מהי הבנתכם בכינוי "עיני" העם?
2. מדוע זוכים מנהיגים מיוחדים לכינוי זה?
3. מה היה מיוחד ביחס של קהילת היהודים העולים מאתיופיה לנחום מנהיגם?
4. האם גם אתם שמעתם על יחס הערכה מיוחד למנהיג? שתפו

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com