בתחום החינוך פועלת מערכת ענישה. הענישה נועדה להביא את הנענש לתיקון מעשיו/התנהגותו. פרשת "שלח" מלמדת אותנו יסוד גדול בנושא הענישה  – "מידה כנגד מידה". כלומר, העונש צריך שיזכיר את העברה. כך יגדל הסיכוי שהנענש יימנע מלשוב לאותה עברה.

מטרת הענישה

מערכת החינוך משתמשת לא מעט באמצעי ענישה, וישנם רבים הרואים באמצעי הענישה כלי הכרחי להשגת היעדים. למעשה, מאז ומתמיד היתה הענישה חלק בלתי נפרד משיטת החינוך, ושלמה המלך, החכם מכל האדם, הקדיש פסוקים רבים בספרו "משלי" לנושא זה. המפורסם בהם הוא: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ; וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר." (משלי, יג:כד). בכל זאת, חובה לדעת שהענישה צריכה להיות מכוונת מטרה – להביא את הנענש לתיקון מעשיו! ללא ליווי כוונה זו, עלול הנענש לראות בענישה סוג של "נקמה" המנוצלת על ידי המעניש מעמדת העליונות שבה הוא נמצא (הורה או מורה וכדומה)!!! לכן, על המעניש להשקיע חשיבה חינוכית לפני הענישה, חשיבה שעניינה כיצד העונש יביא את ילדו/תלמידו להפנמת חומרת העברה וכדומה. הכלל המרכזי בדרכי הנהגת ה' את העולם, כתגובה להתנהגות בני האדם, הוא "מידה כנגד מידה", הן לתגמול חיובי והן, להיפך – לענישה. למשל, מי שגנב מחברו סכום כסף מסוים, עונשו משמים יהיה בכך שיפסיד בדרך כלשהי סכום כסף השווה לסכום שגנב (כמובן, עדיין מצפה לו עונש בידי אדם – גזר הדין של בית המשפט, כפי שיחליט). החשיבה שמאחורי עונש זה היא שהגנב יבין שהוא לא הרוויח מהסכום שגנב, כי הוא הפסיד את אותו סכום במקום אחר, ואז יחשוב על "כדאיות" העברה.

"מידה כנגד מידה" בפרשתנו

בפרשתנו מפרטת התורה את סיפור המרגלים. לקראת כניסת עם ישראל לארץ, שלח משה 12 אנשים נבחרים לרגל את הארץ. הם קבלו ממשה הנחיות מדויקות ביחס לתפקידם. בשובם משליחותם, עשרה מתוכם תארו בפני משה את מה שראו, כשהם אמנם מספרים על האיכות הטובה של אדמת ארץ ישראל ואף הביאו דוגמה מפירותיה היפים, אך עיקר דבריהם כוונו להבעת חולשה ביחס ליכולת העם לנצח את יושבי הארץ. הם לא הסתפקו בדיווח למשה, אלא התפזרו בין האהלים במחנות הפרושים ודברו רעה על הארץ. הם הצליחו בדבריהם להפיל פחד גדול על העם, והעם הגיב בבכי ואף התלונן בפני משה כשהוא מודאג מהדיווח. וכך מנוסחים הדברים בתורה (במדבר, יג:כז-יד:לח, בדילוגים):

הוצאת הדיבה על הארץ:

"וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא, וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם, וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן. וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ, לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים, בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."

תגובת העם:

"וַתִּשָּׂא כָּל–הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה, לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב, נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה"

תגובת משה ואהרן, יהושע וכלב:

"וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם, לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה', וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת, וּנְתָנָהּ לָנוּ: אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם; סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ, אַל תִּירָאֻם. וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים; וּכְבוֹד ה' נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

תגובת ה' – העונש – "מידה כנגד מידה"!

"אֱמֹר אֲלֵהֶם, חַי אָנִי נְאֻם ה', אִם לֹא, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי, כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם. בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה, אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי, לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ, כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, וִיהוֹשֻׁעַ בִּן–נוּן."

"מידה כנגד מידה" בימינו

הענישה שנועדה לשמש כלי חינוכי, לעתים מאבדת את כוחה המשמעותי כשהנסיבות לא ברורות, והמעניש נתפס אז כפועל מתוך יצר נקמה, ולא כמי שפועל מתוך אחריות ומילוי תפקידו. כך, למשל, כששוטר תנועה שולל מנהג את רשיון הנהיגה בגין עברת תנועה חמורה, מגיב הנהג בכעס ולעתים אף באלימות מילולית. תגובת הזעם נובעת מאי היכולת של הנהג לחשוב מנקודת מבט חיצונית על חומרת העברה מצד אחד, ועל התוצאה המתבקשת מצד שני. שורש הבעיה נראה שנמצא בחינוך של אותו נהג בילדותו, ובהמשך – בהתבגרותו, כשיסוד זה – "מידה כנגד מידה" – לא הוכר כערך חינוכי חשוב, שמשמעותו הפשוטה היא שיש תוצאה ישירה והגיונית לכל מעשה, טוב כרע.

מערכת החינוך, ובהמשך – הרשות המחוקקת צריכים לשים ביסוד החינוך והחקיקה את הערך "מידה כנגד מידה", כמרכיב קובע בסוגי הענישה לחניך, למתבגר, ובהמשך – גם לאזרח הוותיק.

היכן פוגשים ילדינו ערך זה

בתקופת גיל חינוך הילדים נדרשים ההורים מדי פעם להעניש את ילדיהם. זהו חלק בלתי נפרד מהתהליך החינוכי שעליו הם מופקדים. טוב יעשו ההורים אם יבחרו בעונש המזכיר את העברה ברמת העיקרון – "מידה כנגד מידה". כך ייקל על ילדם לקבל את העונש ככלי חינוכי ולא כ"נקמה" חסרת טעם, חלילה. בנוסף, בדרך זו עשוי עונש כזה לגרום לו לחשוב מחדש על העברה ולקבל על עצמו שלא לשוב עליה בעתיד.

סיפור ילדים: "מידה כנגד מידה"

הסיפור הוא על ראש עיר שיזם מתן עונש מיוחד לנהג שעובר את המהירות המותרת בנסיעה בעיר. במסגרת מבצע אכיפה של חוקי התנועה בעיר, נתפשו מספר נהגים. אחד מהם ביטא במכתב ששלח למפקד תחנת המשטרה ולראש העיר את הערכתו לסוג העונש שניתן לו, עונש המבוסס על העיקרון "מידה כנגד מידה".

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com