פרשת תזריע: עונג שהופך לנגע

מיוחדת היא השפה העברית, לשון הקודש, מכל השפות האחרות בהרבה מובנים. אחד ממאפייני השפה הוא השורש. מאות מלים נגזרות משלוש אותיות שורש! מאפיין נוסף, פחות מוכר ופחות נפוץ בשפה, הוא צמדי מלים הדומות בהרכבן אך שונות במשמעותן. למשל, המילה "ענג" מורכבת מאותיות השורש ע.נ.ג. קרובה לצורת כתיבתה היא המילה "נגע" ששלוש אותיות השורש שלה אמנם גם הן: נ.ג.ע. אך בסדר אחר. האם זה מקרה? פרשת "תזריע" מלמדת שיש קשר רעיוני בין המלים. מי שנכשל בלשון הרע והביא עליו נגע, נמנע ממנו העונג.

ענג שהפך נגע בפרשתנו

יחסים חברתיים תקינים הם חלק מבריאותו של האדם, כי הוא יצור חברתי הזקוק לחברה. תחושת ענג יש לו כשהיחסים הם טובים ואף מפרים ומועילים. אך, מה קורה כשיחסים כאלה נפגעים ונגרם נתק בינו ובין חברו? עגמת נפש גדולה אופפת אותו. חלק מעולמו הנפשי, החברתי, נפסק, והוא חייב למצוא נוחם לצערו. ככל שהקשר עם אותו חבר היה גדול יותר, כך יגדל יותר צער הפרידה, הניתוק. סיבות שונות עלולות לגרום לנתק בין חברים. עם רובן ניתן להשלים ולהתחיל "דף חדש" – מציאת פיצוי לאותו צער, ולעתים גם עם הסיבות שגרמו לכך, אך כשמדובר בגורם זדוני, מספר לשון הרע, מישהו חיצוני שגרם לסכסוך, הרי שהצער גדול ביותר, ותרעומת קשה מופנית כלפי מספר לשון הרע. כדי להמחיש יותר את הנזק ולגרום לאנשים להימנע מחטא זה, דימו זאת חכמינו לרצח, כך אמרו(ערכין טו, ב): "לשון הרע הורגת שלושה בני-אדם: האומרו, והמקבלו, ואותו שנאמר עליו". ואם לא היתה הריגה בפועל, הלבנת פנים ודאי היתה, והרי היא חשובה כשפיכות דמים!

דוגמאות נוספות לצמדי מלים – בצליל דומה ובמשמעות הפוכה:

• פאר-אפר
• להשריש (= להעמיק שורשים)-לשרש (=לעקור נטוע),
• לקלס (=לשבח)-לסקל (=להשליך אבנים)
• קדושה-קדשה(=מי שמפקירה עצמה)

המשמעות העמוקה שבקרבה המילולית

האדם זכה לקבל מתנה גדולה – בחירה חופשית. בידו לבחור בדרך חיים, במסלול שיביא אותו לחיים ערכיים, או, חלילה, בדרך אחרת – בדרך שתביא אותו לחיי חומר, חיי נהנתנות וסיפוק תאוות, חיים ריקים מתוכן ערכי. במבט ראשון, המרחק בין שתי הדרכים, מסלולי חיים אלה, הוא גדול, אך התורה מלמדת אותנו שהאדם עלול לדלג ממסלול אחד להיפוכו ברגע קטן של חוסר ריכוז או רצינות, כמו בנושא "לשון הרע", שעשוי להתחיל בשיחה "תמימה" בין שני חברים, ולהימשך בסיפורים על פלוני ועל אלמוני, דברים לא כשרים שעשו. להבלטת מסר זה, יצר בורא העולם בלשון הקודש צמדי מלים דומות, כדי להזכיר לנו ולרמוז שהמעבר יכול להיות חד וקצר, אותן אותיות בשינוי מיקומן – אותו אדם בשינוי סגנון דבורו – דבר והיפוכו!

ובכן, נדרשת מהאדם תשומת לב, זהירות מתמדת בדיבורו, במעשיו, כי נושא הוא באחריות גדולה. הזהירות מחויבת בהיות המעברים ממצב חיובי לשלילי עלולים לפעמים להיות כה קרובים ומידיים.

"חופש הדיבור" בימינו – ברכה או קללה?

חופש הביטוי בעולם הרחב, הכולל חופש דיבור, מעוגן באמנה בינלאומית וגם בחוקיהן של הרבה ממדינות העולם. משמעותו היא שכל אדם רשאי להביא לידי ביטוי פומבי, כמעט בכל דרך שהיא, את דעותיו האישיות על יחיד או על צבור. חופש הביטוי מוגבל אמנם במקרים של פגיעה בכבודו של הפרט, והוא התנסח במדינת ישראל ב"חוק איסור לשון הרע", אך בפועל, עדים אנו למציאות שונה ומדאיגה, בה העיתונות, אמצעי התקשורת, הרשתות החברתיות ועוד, מרשים לעצמם לחשוף מידע אישי על אנשים או צבור שלם, תחת הכיסוי "זכות הצבור לדעת". עם התפתחות הרשתות החברתיות הלכה וגדלה החדירה לתחום הפרט ודברים שהיו אמורים להיות מוצנעים, נחשפו לצבור הרחב ללא רשות בעליהם. התורה האריכה מאד בפרשתנו ובפרשה הבאה בנושא נגעי הצרעת הבאים על "לשון הרע". חובה על כל אחד לשמור פיו ולשונו מלדבר על הזולת דבר רע, גם אם הוא אמת. האם חופש הביטוי הוא ברכה או קללה? זו שאלה של רמת האחריות והזהירות שקיימת אצל המתבטא. מספרים על ה"חפץ חיים" (-הרב ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, חי בין השנים תקצ"ט-תרצ"ג) שזכה לאריכות ימים מופלגת (נפטר בגיל 96, כמעט פי שתיים מהממוצע אז) בזכות שמירת הלשון! אך אם ניתן לחשוב שהיה שתקן גדול, יש לדעת שהיה ראש ישיבה שהרביץ תורה לתלמידים הרבה ופיו היה עסוק מאד, רק לא ברכילות ולשון הרע, אלא בדברי תורה.

"מילה הורגת!" – סיסמת אזהרה

כנגד ניצול יכולת הביטוי לדבורים חיוביים, כמו שיחות עידוד לנשברי לב, לחברים במצוקה וכדומה, המחיות את שומעיהן ונותנות להם תקווה, כדאי להזכיר את הקצה השני – מלים שעלולות אף להמיט אסון! לעתים, בעיקר בתקופת בחירות, מרשים אנשים לעצמם, המתמודדים לתפקיד מסוים, להשתמש בכלים פסולים כדי להאדיר את ערכם, כגון פרסום מעשים שליליים על המתחרים בהם, או הטחת האשמות כלפיהם. מלים כאלה עלולות להיחשב כ"חומר דליק" בעיני הנפגעים שלא "יישארו חייבים" ויוכיחו לכל הצבור לא רק את צדקתם, אלא יפיצו סיפורים שליליים כנגדם ומאז "השמים הם הגבול" לליבוי אש המחלוקת, לא עלינו.

מה על הצבור הרחב לעשות

כיצד ראוי שהצבור יגיב לדברי התעמולה הקשה, הנשמעים בעיקר בתקופת בחירות? פשוט, לא להאמין, או לפחות, לנהוג בחשדנות כלפי כל צד, ובמידה וחשוב מאד הדבר, לחקור באופן אישי כל נושא באופן ענייני, ולהגיע למסקנות נכונות על בסיס הבדיקה הנקייה מנגיעות אישיות, או, ואולי קל יותר – לשתוק כהמלצת הנביא עמוס (ה:יג): "המשכיל בעת ההיא ידום" וכן חכמינו המליצו במסכת "אבות" (ג:יג): "סיג לחכמה – שתיקה!"

היכן פוגשים ילדינו ערך זה

הקרבה המילולית בין צמדי מלים המיוחדת לשפה העברית, מזמינה שיחה של ההורים עם ילדיהם על הקרבה בין סיכוי לסיכון, כלומר לפתח מודעות לגלישה שעלולה לקרות מהתנהגות חיובית לשלילית כשהמרחק ביניהן הוא מזערי, ובמלים אחרות –  לנהוג בזהירות כשעוסקים בנושאים רגישים. לכן, למשל, כשההורים ירצו לשוחח על בעיה שקרתה בבית עם אחד הילדים ינהגו בזהירות רבה ויימנעו מלגרום לו עלבון או צער מיותר, לצד קיום השיחה החשובה.

סיפור ילדים: עונג שהופך לנגע

הסיפור הוא על ילד במשפחה שלאחר סיום חלוקת משלוחי המנות בפורים, ביקש לטעום מהממתקים, אך לא עמד בפיתוי ואכל מהם כמות מופרזת, עד שנאלץ לרוקן את עצמו מהכל…המסר שהצליחה האמא להעביר לילדיה על רקע זה היה, שממתק יכול ליהפך ממתוק למר, אם לא נזהרים באכילתו.

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com