הדפסה

הקדמה

"תרבות הפנאי" הוא מושג רווח בימינו. לפני שנתייחס אל תוכנו ברבדים השונים, נציץ בהגדרה שויקיפדיה נותנת לו:

"תרבות הפנאי הוא מונח המציין את הנורמות המקובלות במסגרת הפנאי. תרבות הפנאי התפתחה בצורה משמעותית במהלך המאה ה-20, עם הירידה בזמן העבודה הממוצע בעולם המודרני והעלייה בפוריות העבודה, הארכת שעות האור בעקבות התאורה המלאכותית, ועלייתה של תעשיית הבידור".

אכן, העידן בו אנו חיים, שונה מאד מזה שהיה עד לפני עשרות שנים. ניתן לזהות מספר גורמים שתרמו להימצאותנו מול שעות פנאי רבות!

• ההתפתחות הטכנולוגית המואצת הלכה ו"שחררה" אותנו משעות רבות של עיסוק בצרכי הבית: כביסות (-מכונת כביסה), בישול (-תנורי אפיה ובישול, מיקרוגל), תנועה (-מכונית, קלנועית למבוגרים/מוגבלים) ועוד.
• הפוריות בעבודה וההתייעלות גרמה להפחתת שעות העבודה במשק.
• המעבר לחמישה ימי עבודה במשק ובחברות רבות, פינה יום נוסף בשבוע.
• התאורה בלילה, שלאחרונה גם זולה יחסית, הפכה להרבה אנשים את הלילה ליום…
• ועוד…

האדם המודרני זיהה עם השנים שמספר שעות בכל יממה עומדות לרשותו לפעילות חופשית. יתכן שבתחילת עידן זה הוא היה מוטרד כיצד יבלה שעות אלה, אך עם השנים, מתוך תחושת אחריות לצבור גדול המחפש עיסוק נכון בשעות הפנאי, פיתחו גורמים ציבוריים תכניות בנושאים שונים, כגון מוסיקה, ספורט וספרות, המזמינות את הצבור לבלות את זמנם הפנוי בעיסוקים שונים ומגוונים. גישה חיובית זו זכתה להכרת הטוב מצד הצורכים, ואכן, עם השנים, תחום "תרבות הפנאי" הלך והתפתח יותר ויותר, עד שהוקמו ארגונים ארציים, כמו מתנ"סים (=מרכז תרבות נוער וספורט) ומועדוני גיל הזהב, בהם מבלים אזרחים רבים החל מהגיל הרך ועד זקנה בחוגי העשרה ותחביב מגוונים ומהנים.

סיכויים וסיכונים ב"תרבות הפנאי"

התיאור הנ"ל מזמין אותנו, כמצופה, ובצדק, להלל ולשבח ולהודות כל מי שייסד מסגרות טובות אלה, מתוך דאגה כנה לשלוותם הנפשית של האזרחים הפנויים.

אך, התבוננות מעמיקה בנושא עצמו – "תרבות הפנאי" – מעוררת חשיבה חדשה: האם ללא קיום מסגרות חברתיות כמו מתנ"סים ומועדונים, או פיתוח הרשתות החברתיות במדיה, נתון היה האדם לשעמום, וממנו, מהר מאד – לתסכול, נוכח הקושי שלו למצוא סיפוק מהמציאות החדשה אליה הגיע – שעות פנאי רבות?!

עובדה חזקה היא שבחברות מסוימות בארץ, בעיקר החרדית, קיימות הרבה פחות מסגרות כאלה, ובכל זאת, התחושה היא שבחברה זו אין כל כך מצוקות על רקע שעמום וכדומה. אם כן, מהי האמת העומדת מאחורי המפעל החברתי הגדול – "תרבות הפנאי"?

כדי לנסות לעמוד על שורש הענין, כדאי לעמוד על משמעות שתי המלים מהן מורכב המושג: "תרבות" ו"פנאי".

אם ניעזר שוב בויקיפדיה הרי שההגדרה המוסכמת והמקובלת ביותר למונח זה היא זו שניתנה על ידי אדוארד טיילור.

על פי טיילור: "תרבות היא אותה שלמות מורכבת, של ידע, אמונה, אומנות , מוסר, חוק, מנהגים וכל אותם הכישרונות וההרגלים שהאדם רוכש אותם בהיותו חלק מהחברה."

במלים אחרות, ובקיצור: היכרות רחבה של האדם את יהדותו נחשבת בהחלט כמשימה תרבותית. "פנאי" זהו בעצם הזמן הפנוי שעומד לרשותו של האדם, אחר שמילא את חובותיו כלפי עצמו ו/או הצבור.

אכן, גימלאים רבים בצבור הדתי, למשל, מוצאים מענה יפה לשעות הפנאי, בלימוד בכולל או במסגרת דומה. אינם זקוקים לתכניות המוצעות על ידי המתנ"ס או מועדון גיל הזהב.

ובכן, שורש הענין ממנו התפתח המושג "תרבות הפנאי" נעוץ, כנראה, בתפישה הכללית את היהדות. האם היהדות היא קובץ חוקים מסוים בלבד, אמנם מקיף בתחומיו, או שהיהדות היא בעצם תרבות חיים, מקיפה ביותר. די בעיון ברשימת המצוות שבין אדם לחברו כדי לגלות את היקף ההתיחסות של התורה לכל מצבי החיים, הנעימים והפחות נעימים, הפרטיים והכלליים, האישיים והציבוריים.

כדי להמחיש זאת, נביא כאן בהקבלה את רשימת התחומים בהם עוסקת התרבות, לפי טיילור ומולן את ההתיחסות מההיבט היהודי לכל אחד מהם:

• שלמות בידע – מצוות לימוד התורה לכל נושאיה המגוונים
• שלמות באמונה – מחויבות של "אצבע על הדופק" ביחס לעיקרי האמונה
• שלמות באמנות – "יפת א'לוהים ליפת וישכון באוהלי שם" (בראשית, ט:כז), כלומר מומלץ שבביתו של האדם יהיו סממני אומנות כפי יכולתו, בחינת "דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם" (ברכות, נז:ב)
• מוסר, חוק ומנהגים – אין המקום לפרט את עשרות המצוות שבתורה המתיחסות למחויבות הנדרשת מכל אדם לנהוג על פי החוק, המוסר והמנהג הנהוג במקום מגוריו.
• פיתוח כשרונות – מיסודות האמונה הוא שהאדם נולד עם כשרונות מסוימים, אותם הוא חייב לפתח, ואז לא רק הוא יצא נשכר מכך, אלא גם החברה שמסביבו.

האם יש חשש לסיכון בהיצמדות ל"תרבות הפנאי"?

טבעה של כל תרבות הוא להשתנות, להתפתח, לקבל השפעה מתרבויות אחרות שחדרו ב"דלת הפתוחה" המאפשרת פתיחות לנושאים "מעניינים", "מצליחים" בתרבויות העולם. גם התרבות בארץ לא סוגרת דלתותיה בפני הצעות "ידידותיות" כאלה ואחרות. לכן, אם ישנה חבילת צריכה בתחום התרבות המבוקשת על ידי צרכנים, לא יהססו האחראים על התכנים, ובעיקר הסוחרים בתחום, לייבאה מחו"ל ולספקה ללקוחות בארץ. מה לעשות שחבילות כאלה לא עוברות תמיד את הסינון הראוי, ובני נוער, למשל, נחשפים לתכנים לא ראויים המרגילים אותם עם הזמן להתנהגות שלילית ולפגיעה במרקם החברתי שבינם לבין חבריהם!

ניתן לנסח בנקודות את הנזקים האפשריים מאימוץ יתר של "תרבות הפנאי":

• בילוי של זמן רב בצפייה בסרטים לא חינוכיים.
• שימוש ברשתות חברתיות ללא פיקוח, מה שעלול להביא את הנער/ה לנפילה בידי עבריינים.
• פיתוח סמוי של ה"אני" – המעמד האישי בחברה – מעבר למקומו הראוי (גאווה, שחצנות, הנובעים מחיקוי "גיבורים" שנצפו במדיה)
• פגיעה מתמשכת בנכונות להתנדב (כי מעדיפים את ההנאה משימוש במכשירי הפלאפון)
• מבוגרים – עלולים לפגוע בתפקידם כהורים לילדיהם, בהיותם עסוקים מדי בסיפוק אישי מתכנית כזו או אחרת.
• מבוגרים – התמכרות לרשתות חברתיות/מדיה עלולה להביא לאי שלום בית ולעתים, חלילה, אף לפירוק התא המשפחתי.

לסיכום:

ניתן למצות את ההבדל העיקרי בין גישת היהדות ל"תרבות הפנאי" ובין גישת התרבות הכללית לנושא, במשפטים קצרים: ביהדות ישנו יעוד גדול לאדם כפרט ועוד יותר כבן לעם היהודי – "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". יעוד זה לא יכול להתממש ללא השקעה רצינית מצד האדם, גם בשעות הפנאי שלו (כך שאין לו פנאי ל"תרבות הפנאי"), אך התרבות הכללית/המערבית לא מועידה מחויבות לאדם הפרטי לאיזושהי שליחות אוניברסלית, ואף לא לאומית. לכן כל מה שמעניין אותה הוא סיפוק צרכים מושכים, גורמי נהנתנות לפרט ובלבד שיהיה מרוצה.